סיסי עסיסי

Start as you wish to proceed...

ואכן, כדי להתחיל ברוח הנכונה, אני מפרסם פנטזיה בשני חלקים שפורסמה לראשונה באתר Israfem המקסים:


היום הוא יום חמישי. בימי חמישי אני מתעורר בבוקר בלב כבד ובהרגשה רעה במיוחד. זה היום שבו, בסופו של תהליך הכנה ארוך ומשפיל, אשתי רונית תפגוש בערב את ליאור, המאהב הגברי שלה מזה שנה. הם נפגשים מדי שבוע באופן סדיר ביום הארור הזה, ולפעמים לצערי גם בימים אחרים, כמו למשל סופי השבוע שהם מבלים להנאתם בבתי מלון או בחו"ל. אתם מבינים, אינני אחד מאותם גברים רבים מאד הנהנים מבחינה מינית לראות את האישה שלהם בחברתו של גבר זר, אך השומרים את גבריותם ואונם כדי ליהנות אתה במיטה אחר כך. הלוואי והייתי כזה . . . אצלי המצב שונה לחלוטין. אני איבדתי את הגבריות שלי (או מה שהיה בזיכרוני העמום "גבריות" כלשהי) בתהליך איטי, הדרגתי ויסודי של אילוף ע"י רונית וכניעה שלי – תהליך משפיל ומסרס שהפך אותי בסופו של דבר לייצור חלשלוש, עדין, נשי וכנוע, סיסי מושלם, משרת טוטאלי של אשתי רונית וגם, עדיין קשה לי להאמין, של ליאור, או "אדון ליאור", כך אני צריך לכנותו בימים אלה.

אספר לכם כאן על יום חמישי אופייני שלי כדי לתת לכם מושג כמה נמוך אני נמצא, ועד כמה, ללא צורך באביזרי שליטה קלאסיים כמו שוטים, שרשראות, בגדי עור או פי.וי.סי, הפכה אותי אשתי הנערצת רונית, תוך שימוש גאוני בתכונותיי הנשיות והכנועות, לסיסי הפתטי שאני כיום.

אני חייב להתעורר כל יום, ב-5 בבוקר (בסופי שבוע: ב-7), כמעט באמצע הלילה, כדי להתכונן ליום נוסף של שירות והכנעה, כי דרישותיה של רונית מהמשרת(ת) שלה הן רבות ונוקשות. עד שאני כורע לרגלי מיטתה (שלעיתים היא גם מיטתם . . .) במדי המשרתת הוורודים הקבועים שלי, עם הקפה והעיתון של הבוקר, ב-7 (ב-10 או יותר בסופי השבוע), איני נח לרגע.

המשימה הראשונה של היום היא להכין את עצמי בקפידה ליום נוסף של שירות: בימות השבוע אני מתלבש במדי המשרתת הוורודים והמשפילים שלי (רונית: מדי משרתת בסאטן שחור נועדו בשביל נשים שרוצות לגוון את משחקי המין שלהן – וורוד נועד לסיסים שזה ייעודם היחיד בחיים!). מתחת למדים אני חייב תמיד לקשט בסרט וורוד של קוקו את הפיפי הפצפון שלי להדגשת מעמדי (רונית: זין שייך לגברים אמיתיים; לסיסים עלובים כמוך יש רק פיפי עם סרט וורוד . . .), ולתחוב אותו עמוק בין הרגליים הארוכות וההתמיד-חלקות שלי. אח"ב אני מכסה אותו, עד כדי העלמות מוחלטת, בתחתונית סיסי וורודה והדוקה העמוסה בשכבות של תחרה לבנה, ועל כל אלה אני מעלה גרביונים לבנים אטומים עם control top הדוק נורא כדי שלא אשכח לרגע את הפיפי המיותר שלי, במיוחד כשהוא מזדקר לו בפתטיות חלושה עם כל השפלה שרונית משפילה אותי. נעלי בובה וורודות בעלות עקב שטוח על כפות הרגליים המטופחות שלי משלימות את המראה למטה (רונית: נעלי עקב נועדו לנשים אמיתיות ולטרנסיות סקסיות, לא למשרתות פתטיות כמוך, וחוץ מזה הנעליים שלך גם מעשיות יותר לעבודות הבית . . .), ושביס (וורוד, אלא מה) עוטף את ראשי (רונית לא מרשה לי לחבוש פאות ביום-יום – היא רוצה להראות אותי כמו שאני – "גבר" שהוכרח ללבוש בגדי נשים כהשפלה, ולא איזו טרנסית חושנית בבלונד. לפעמים היא דווקא מרשה לי לחבוש פאה, לרוב בלונד צבוע וורוד, ממש כמו מיס סלוקום מ"מישהו מטפל בך?", כשהיא משפילה אותי לפני חברותיה (ולפני האדון ליאור כמובן). על ידיי אני עוטה כפפות לבנות עדינות עד-המרפק – פשוט אין מצב עכשיו שאעז לגעת בגופה הנעלה של רונית בידיים חשופות – תענוג כה פשוט אך בלתי מושג זה שמור לאדון ליאור כמובן. על צווארי אני קושר את הסרט הוורוד שעליו קשור פעמון קטנטן (רונית: ראיתי את זה בחנות לציוד לחיות – הוא נועד לחתלתולים קטנים, וחשבתי לי – זה בדיוק בשבילך!) רונית אוהבת לשמוע את צליל הפעמון העדין בזמן שאני עסוק במלאכות הבית. בסופי שבוע היא קושרת לפעמים סרט דומה מקוצר על הפיפי שלי . . . כשאני בלבוש הפייה שלי. היום, ובכל יום רגיל, אני שם איפור מינימלי במיוחד (ראו לעיל למה), אך מרגיש כבר את פרכוסי ההשפלה כשאני חושב על האיפור המוגזם שעלי לשים לפעמים כדי להצחיק עד דמעות אותה ואת חברותיה.

כשאני רחוץ, לבוש ומבושם קלות, אני עולה על קצות האצבעות מחדר המשרתות שלי (לשעבר, ובעצם גם היום, חדר הכביסה) לטקס הסגידה היומי שלי – אני כורע ברך לפני דלת חדר השינה שלה ומצמיד את שפתיי לשטיח לאות הכנעה בלתי-נראה אך חשוב. אז אני מטופף לי למוסך הצמוד ומבצע את המשימה השנייה להיום ולכל יום עבודה – ניקיון מוחלט של מכוניתה מבפנים ומבחוץ (חלומה של כל אשה – רונית כבר אינה מכירה אפשרות אחרת מלהיכנס כל בוקר למכונית מבריקה ומבושמת הנראית כאילו אך יצאה מחדר התצוגה . . .). כדי לגוון את כישורי ניקיון המכוניות שלי, בסופי שבוע אני נאלץ גם לשטוף בצורה יסודית את מכוניתו של אדון ליאור (אדון ליאור: אז בשביל מה יש למאהבת שלי משרתת צמודה?) אני שונא את זה, ועוד יותר לנקות לו את הבית, אך אין לי מילה יותר בעניין, ובעצם בשום עניין . . . – אני קיים כדי לשרת את גבירתי ואדוני. נקודה.

כשאני מסיים, אני מניח ורד אדום על ההגה (יש לי סטוק שלהם במקפיא גם לכל אירוע רומנטי עם אדון ליאור), ועולה למטבח כדי להמשיך ולנקות אותו בצורה יסודית, וכך גם את הסלון, כדי שגברתי לא תצטרך לרדת בבוקר לבית שאינו מבריק כל יום. מתקרב לו זמן ההשכמה של רונית, ואני מכין קפה פילטר משובח, סוחט מיץ תפוזים טרי, מניח את העיתון, קרואסון טרי וגם ורד אדום בכוס מים על המגש המוכסף, ועולה לי לחדרה של הגבירה הנמה. רונית דורשת ממני כבר מספר חודשים להתהלך רק בהליכת סיסי ענוגה, כלומר בצעדים קטנטנים ותוך כדי עיכוס קל, ולהצמיד את הידיים לגוף כשרק המרפקים והזרועות פונים החוצה בניצב לגוף, וכפות הידיים שמוטות מטה ברכות ממש כמו סיסי, כדי שלא אשכח לרגע את מעמדי. כשאני עומד או יושב, הברכיים חייבות להיות צמודות כמו סיסי טוב (או עלמה מחונכת מהמאה ה-18), מה שהיה יכול להיות סקסי נורא כשהגרביונים מתחככים זה בזה, אך מביך אותי נורא כשאחרים צופים בי (אני חייב לשבת כך גם במקומות ציבוריים – במסעדות למשל).

כשאני נוקש בעדינות על דלת חדרה (שהיה פעם גם חדרי . . .) אני מתחיל להרגיש את ההרגשה המדגדגת הזו בפיפי הכלוא - תוך שניות אזכה לראות את גופה הנהדר והמטופח (תודות לטיפולי המסור והמעריץ . . .) ולחוות שוב את אותה הרגשה מתסכלת ואימפוטנטית של לראות-אך-לא-לגעת בגוף כה נפלא וחושני. פעם היא עוד הייתה מרשה לי לגעת בשדיה המושלמים ואפילו למעוך אותם קלות, אומנם בעדינות, כסיסי, אך לפחות לזכות ולגעת. היום כבר אסור לי (לי, ל"בעלה" החוקי!) אפילו לגעת בשדיה המזדקרים בגאון גם כשאני מלביש לה או מסיר את חזייתה (מעשה יום יומי). כנ"ל במקדש הנערץ שלה, שם בין רגליה, שגם בו הייתי מורשה פעם אפילו להכניס את קצה הפיפי שלי כאמצעי עינוג לדגדגן המפונק שלה, אך מאז שיש לה את אדון ליאור, אסור לי להתקרב אלא כאשר אני מענג אותה בלשוני (כמעט כל ערב ולילה) או מחדיר לשם דילדו מהאוסף המרשים שלה (ולפעמים שניהם גם יחד. . .) מותר לי גם ללקק מהפות שלה את שרידי הזיונים שלה ושל אדון ליאור, אבל לא במפתיע, זה המגע הכי פחות מהנה עבורי. . .

אני דופק בחולשה, וכשהיא מצווה בקול ישנוני "היכנס!" אני נכנס, קד קידה עמוקה מאד (עם המגש בידי – משרתת מנוסה אני) וניגש אל מיטתה, שם היא מזדקפת לאיטה ומביטה עלי במבט השמור לימי חמישי. במבט הזה יש המון בוז וגם בטחון עצמי רב, וגם, אני מקווה, מעט חמלה. "לפה!" היא מצווה (בדרך כלל רוב התקשורת בינינו עכשיו היא בפקודות קצרות שלה וב"כן גברתי" כנוע שלי . . .) ואני כורע ברך ומגיש לה את המגש בהכנעה ובהערצה. בלי להניד עפעף למראה הפינוק המלכותי הזה, היא מצווה "אני רוצה שתגהץ לי את החולצה השחורה מסאטן ואת החצאית השסועה להערב!" ואני יודע למי הן מיועדות. החצאית השסועה אכן שסועה! – מהשוקיים ועד כמעט לתחת, ואני כבר מדמה איך הגרביונים השחורים, האטומים ובעלי מגע הקטיפה שלה ייראו מבעד לשסע. כשהיא רק התחילה להכיר מקרוב את אדון ליאור, היא נהגה לצאת למסעות קניות איתי כמלווה הסיסי שלה, ושם להתייעץ איתי לגבי דברים כמו "מה אתה חושב, סיסי? הגרביונים האפורים האלה יתאימו לשמלה הירוקה עם השסע?", או "סיסי, היית אומר שליאור יאהב את התחתונים האדומים האלה?" – שאלות שדקרו אותי כמו סכין – אותי שמעריץ כל חיטוב בגופה וכל בד שמונח עליו, ויודע שהיא, אשתי, מתלבשת כל כך יפה בעבור גבר אחר. אדון ליאור אוהב את המראה המחויט והמעוצב – אף פעם לא משהו זנותי, אך מתחת לשמלות ולחצאיות הארוכות שאותן הוא אוהב שסועות, הוא אוהב, וגם היא, גרביונים או גרביוני-גוף מדהימים עם חריץ באמצע, או מערכת תחתונים קלאסיים בגזרה מלאה שיהיו תמיד חלק מסט אחד עם החזייה. הוא מתחלק בטעמו המשובח עם גברתי/מאהבתו ותפקידי כמשרתת הוא לדאוג לכך שהיא תהיה תמיד לבושה באופן מושלם – מכביסה עדינה ביד של כל בגד שלה (ולא רק לבנים), דרך גיהוץ מושלם כולל התחתונים, ועד השירות המשפיל במיוחד של הלבשתה מכף רגל ועד ראש לפני הפגישה איתו. כמשרתת נחותה ומעריצה דווקא אהבתי בעבר את קטע ההלבשה של הגבירה שלי, והאפשרות הנדירה לגעת בגופה הנערץ תוך כדי כך, אך מאז הכירה את אדון ליאור, אני יודע שאני מלביש אותה עבורו, ועם הכפפות ושאר איסורי המגע איני יכול להרגיש יותר את גופה לשנייה מעבר למה שנחשב נחוץ - אדון ליאור הצליף בי בטוסיק עד כדי בכי בפעם האחת שבה היא התלוננה שהשהיתי את ידי על ישבנה למשך יותר משניה . . . את הלילה ההוא, בזמן שהם עשו אהבה סוערת, אני ביליתי בכתיבה, על ארבע, בחדר השינה שלה, עם הפנים לקיר . . . לצלילי אנחות וצריחות הנאה כתבתי 1000 פעמים את המשפט "גופה של אשתי שייך לאדון ליאור – תפקידי כסיסי הוא רק להכין אותו ולטפל בו עבור האדון". מאז נזהרתי, האמינו לי . . .

רונית היא מנהלת בכירה (בניגוד לי – משרת הבית שלה, מאז אילצה אותי להתפטר מעבודה מכובדת יחסית כדי להקדיש את כל זמני לה), וגם אדון ליאור הוא איש ניהול בכיר, כך שזה מימד הנוסף להכנעתי – לגהץ את חולצותיה ואת חולצותיו, לצחצח את נעליהם, לכבס ביד את תחתוניהם – כך אני מרגיש נחות מהם בכל מובן, "משרתת" נחותה ובזויה לאנשי קריירה מצליחים ונעלים אלף מונים עליה. מעניין שביניהם אין משחקי כוח, הם שווים לחלוטין במיטה ומחוצה לה, מה שמדגיש את הכנעתי עוד יותר.

כעת אני קד קידה עמוקה נוספת לפני גברתי העסוקה במגש שלפניה, וניגש לציית לפקודתה. היא עדיין מרשה לי לפעמים להציע לה מה ללבוש לעבודה, מה שגורם לי עונג פתטי קמעה, וגם הפעם, בהינף ראש זעיר, היא מנפנפת אותי לעבר ארון הבגדים שלה. אני בוחר עבורה מערכת לבנים יפה בבורדו עם תחרה בצד, גרביונים שחורים עם הדפס זיגזג אופנתי, מערכת מחויטת מצמר בבורדו עם חולצה אפורה מסאטן מתחת, ומגפיים שחורים אופנתיים עד הברך, אותם אני מניח ביראת כבוד על הכורסה. אסור לי לשכוח את נשיקת הסיסי המרפרפת והמשפילה שאני חייב להעניק בהכנעה לחלק התחתון של כל אייטם לבוש של רונית – רעיון שמצא חן בעיניה עד מאד, וכעת אינה שמה לב לביצועו אפילו. כעת אני ניגש להכנת אמבטיית הבוקר – רעיון ששאבה מהחברה האנגלית שלה, וממלא את האמבטיה בדיוק בטמפרטורה הנכונה עם קצף אמבטיה כמובן. אני נעמד בתנוחת המשרתת הקלאסית (מבט מושפל, ידיים שלובות מול הבטן וברכיים צמודות) לצד דלת חדר האמבטיה – נאמן לפקודתה "סיסי טוב אינו מדבר אם לא פונים אליו, ואינו אמור להיות מורגש כלל ע"י אדוניו". לאחר דקות ארוכות של שקט, המופרע רק בדפדוף בעיתון, היא מתיישבת, וזה סימן עבורי לזחול לרגליה עם נעלי הבית, ואז לזחול מאחורי ישבנה האלוהי העטוי בבייבי דול שקוף לאמבטיה. היא נעמדת ליד האסלה, סימן נוסף עבורי לגשת ל"עמדת האסלה" המשפילה שלי – לכרוע ברך לפניה בין ירכיה, להעלות ביד אחת את שולי הבייבי דול ובשנייה להוריד בעדינות אך במהירות את תחתוניה, ואז להיות מרוכז בחלציה כאילו חיי תלויים בהם, בזמן פיפי הבוקר שלה. ברגע שהטיפה האחרונה ירדה, אני מוכן עם נייר הטואלט העדין לניגוב רך וכנוע של הפיפי של גברתי והיא, בלי להביט בכלל, נכנסת לה במלכותיות לאמבטיה. (עוד יתרון לבעלות משרתת סיסית מפונקות – אין צורך לנגב את הפיפי יותר . . .)

בזמן התרווחותה באמבטיה אני עסוק בסידור מרפרף של חדר השינה שלה, פעמון הצוואר שלי מצלצל בעדינות, מצפה לצלצולו של פעמון המשרתות הנמצא דרך קבע לידה. כשהיא קוראת לי בצלצול חסר סבלנות אני רץ פנימה כדי לכרוע מוכן לפני האמבטיה עם המגבת הענקית והרכה – לפעמים היא מרשה לי לסבן את גופה – הזמן היחיד שמותר לי להסיר את כפפותיי (ולגעת רק בצד של הספוג...), אך היום היא חולמת על גופו השרירי של אדון ליאור, על המשחק המקדים הארוך והמחשמל, על הזרמים שהזין הגדול והיפה שלו יעביר בגופה, ואינה שמה לב שסיבנה את עצמה – תנועות מעגליות איטיות סביב הפות שלה יחד עם הזיכרון המתוק של הערב האחרון שלהם יחד. גם כשאני מנגב אותה אין היא מרגישה בקיומי כלל, עיניה מצועפות וידיה ממוללות את פטמותיה, זכר לידיו החזקות של מאהבה. זה הזמן בו אני מרגיש הכי חזק את מעמדי הנחות והמשפיל כמשרתת אישית, לשעבר "בעל", של האשה שהייתה פעם אשתי, והיום חולמת בהקיץ על גבר אמיתי שמגלם את ההיפך הגמור ממני, בזמן שאני, בלתי מורגש, מנגב בהכנעה את כפות רגליה.

תהליך הלבשתה של גברתי הגיע לשלמות במשך התקופה בה הייתי המשרתת הצמודה שלה. אפילו כשאני מעלה בדחילו ורחימו את תחתוניה (והפיפי העלוב שלי מתאמץ בכל אי-כוחו להבקיע את מסך הברזל של התחתונית והגרביונים הסוגר עליו), אין היא מסירה את עיניה לשנייה מהעיתון, והקפה שבידה אינו נשפך גם כשאני עוטה על רגליה הארוכות והאצילות את הגרביונים שבחרתי עבורה. להניח את החזייה בצורה בלתי-מורגשת, ולסגור את הסגר, מהווים עוד מבחן להכנעתי ולהתבטלותי כגבר – נסו אתן להתאים חזייה בלי לגעת בשדיים. בזמן שאני מעלה את המגפיים האלוהיות על גבי הגרביונים – תענוג אמיתי לכל משרת, הפיפי הפתטי הכלוא מגיע לשיא השפלתו החלשלושה, והפעם רונית חשה בסבלי ותוך כדי חיוך מלא בוז היא אומרת "עדיין קשה לי להאמין לעד כמה סמרטוטי ופתטי נהפכת . . .". כתגובה הולמת אני מניח את ראשי מתחת לסוליות מגפיה, והיא, בלי להחמיץ את המומנטום, מצווה "היום שעתיים!" אין לה צורך להרחיב . . . אני יודע שאת השעתיים הקרובות אבלה בניקיון הבית כאשר צמד תחתונים מלוכלכים – שלה ושל אדון ליאור, על ראשי, כשהפס האמצעי הריחני ממש מול אפי, מין טקס הכנעה פרטי שהיא המציאה עבורי, המסמל בהצלחה גם את כניעותי להם וגם את המגע הגופני המהנה שלהם.

המשך יבוא . . .