לאט לאט, בלי שנרגיש בכך, הפכתי להיות החברה הכי טובה של אשתי.
זה לא רק שיותר ויותר היא פונה אלי בלשון נקבה - ולא מדובר רק כאשר אני בטי שירט ורודה ובגרביונים. מדובר על סתם שיחות יומיום.
זה גם לא שאנחנו ממשיכות לשוחח המון על דברים של נשים. שאני אחראית לקניית ההלבשה התחתונה שלה וללאק.
מדובר בעובדה המשמחת/מצערת (לרוב הראשונה) שאני כבר לא הגבר שלה, חדלתי להיות בעלה (מילה שנואה עלי כבר שנים, בלי קשר).
במיטה אני כבר מזמן לא הגבר, אני האמצעי הוורוד לעינוגה והיא הקובעת היחידה.
גברים רבים היו שמחים להיות החבר הכי טוב של אשתם. אבל החברה הכי טובה - זה עונג השמור לסיסים.
גם אין חברות טובות רבות שנכנעות כמעט לחלוטין לרצונה של חברתן, שואפות רק לציית לה. אני בעצם משרתת אישית שהפכה לחברה טובה, אבל אף פעם לא שוכחת את מעמדה. קומפניון של פעם.
אבל יש המון חברות טובות שמספרות האחת לשנייה בפרטי פרטים על הגברים שלהן.
היא מספרת לי, ואפילו עוד לא הגענו לדבר האמיתי, ואני מנסה בכל כוחותיי להתגבר על הקנאה החלושה שלי ועל ההשפלה ולהיות לה באמת החברה הכי טובה. החברה שמפרגנת ומעודדת ונהנית בשבילה.
אנחנו אוהבות חזק, אבל לא כמו כולם. וזה כל כך נעים!
את התמונות החדשות שלנו כבר ראיתן?
לפני 15 שנים. 25 בדצמבר 2008 בשעה 1:01