העניינים אצלנו מתקדמים מהר ולאט...
אשתי-גבירתי כבר נפגשה עם הגבר החדש שלה שוב, בבית קפה ובלחץ זמן, הפוטנציאל קיים ומחכה למימוש...
גם להלביש ולהכין ולהסיע אותה לא יכולתי - הפגישה התקיימה בבוקר, והגבירה שלי הייתה לחוצה בזמן...
הודות לחינוך שאני מקבלת בזמן האחרון ממנטורית נהדרת, הצלחתי לכבוש כמעט לגמרי את הנטייה הסיסית הפתטית שלי להיעלב ולעשות פרצופים, ובמקום זאת, להיות בת-לוויה ומשרתת טובה לאשתי - להכיל את רצונה ואת תענוגה ואת העדפותיה...
בכלל, כל מה שקורה לנו הוא, מבחינתי, בעצם תרגיל בכיבוש האגו, מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן אם הייתי רוצה להיות משרתת וכנועה טובה באמת... החיים כנשלטת יכולים להיות טובים כל כך כשהאגו מצטמצם לו למימדיו הרצויים - כשהנשלטת לומדת להכיל את גבירתה ולהפוך כלי לשירותה ולנוחיותה במקום לחפש תמיד, וגם דרך מניפולציות, את מה שנוח לה, לשפחה...
אין משמעות הדבר שאני אוהבת את עצמי פחות, אלא שאני מפנה את אהבתי העצמית הזו כאנרגיה נוספת לחיזוק היותי משרתת, סיסי קוקולד לאשתי, החברה הטובה שלה, בת זוגה האוהבת - כלומר, אני מפנה את אהבתי אל עצמי לאהבתי אליה... מילים אף פעם לא ידעו ללכוד רגשות, אולי רק כיווני רגשות...
בפעם הבאה שהם ייפגשו, אני מקווה שאולי במסעדה לארוחה נינוחה... כמו ב'סינמה פרדיסו': תהיה נשיקה או לא תהיה נשיקה?...
אם תהיה, היא הלא תקבע את מעמדי כקוקולד, לא סתם קוקולד אלא סיסי קוקולד, שאפילו הנשיקה שלו היא סיסית, חלושה, מרפרפת לעומת נשיקת הגבר האמיתי....
חוץ מזה, ואני מבטיחה לעדכן יותר, הנה פרומו למודעה שלנו:
אנחנו מחפשים זוג פמדום, נשוי או לא, העיקר שחי באושר ובאהבה ובידיעה שהאשה שולטת והגבר סמרטוט לרגליה. למשחקים, להיכרות מעמיקה, ליציאות תרבותיות ולשיחות - זוג שאתו אפשר, בכל מצב, להיות אמיתיים, לא לשחק.
לפני 15 שנים. 11 במרץ 2009 בשעה 5:11