היא:
אז מי היתה האישה הזו, הוא שאל אותי, עוד לפני שפקחתי את עיני.
מוח רווי אלכוהול חושב לאט. היתה מסיבה אתמול בערב – את זה אני זוכרת בוודאות.
ואחר כך, השד יצא מהבקבוק.
על מי הוא מדבר ? – הב?ו?ב??סון שלי.
הלילה מבחינתי נפל דבר (האמת שלאחרונה נופלים אצלי כל מיני דברים....)
בחיינו, כך נדמה, אין הרבה לילות, ואף לא ימים בעצם, שבהם אתה חש
שחל שינוי. ברמה של תהליך פנימי.
מעכשיו יש לי ב?ו?ב??סון – בובת המין החדשה שלי. לא אביזר מין קנוי מלטקס.
משהו הרבה יותר משוכלל. הב?ו?ב??סון החדש שלי הוא מסוג אנושי = הסיסי שלי.
אתמול, הצלחתי לראשונה לחפצן את הסיסי שלי, ובאחת הוא הפך לב?ו?ב??סון.
כלי-האימונים למאהבת המושלמת עבור הגבר שלי, שמחכה בקוצר רוח, מזה מס' שבועות ארוכים לפגוש אותי.
אז אתמול היה השיעור הראשון. נראה לי שמספר שיעורים נוספים יעשו את העבודה.
בבוקר נדהמתי לגלות שבב?ו?ב??סון הוטבעו סימנים אדומים. לאור העובדה שהוא אך זה חזר מלונדון, המחשבה הראשונה שעברה בראשי הינה שהסימנים הם יבוא טרי מהממלכה המאוחדת.
ואז הבנתי.... שזו האישה האחרת. שצצה באישון לילה, ונעלמה.
הוא:
נכון שעבדים, ובמיוחד סיסים, היו שמחים אם גבירתם הייתה מתחילה, לפתע פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, להתייחס אליהם כמו לגבר במיטה?
אבל, כשזה קרה לו, הסיסי הזה לא ידע אם לשמוח או לבכות, כי אשתי-גבירתי אכן עשתה לי את כל זה, בעקבות מסיבה מוצלחת במיוחד אתמול בערב, אבל מהסיבות 'הלא נכונות'.
אשתי-גבירתי הנחשקת, שכבר שנים לא ענגה אותי בלשונה (ואני בהכנעתי אפילו לא מעז לבקש), החליטה להתאמן עלי כדי לדעת טוב יותר איך לענג את המאהב שלה… במקום להרגיש כמו גבר שאשה מפנקת אותו, הרגשתי כמו בובת מין שנשים בסדנאות בנושא המיניות מתאמנות עליה. כמובן שגם אסור היה לי ליהנות ובטח לא לטפטף, ולמעשה כל מה שמילא את ראשי הקטן היו השאלות התוקפניות שלה – "עכשיו זה בסדר? אתה מרגיש את זה?" וכן הלאה. גם המחשבות שממלאות את ראשי בכל פעם, בעקבות התיאורים העסיסיים והמגרים שלה, בפרטי פרטים, על מפגשי האהבה שלה עם המאהב, חזרו ומילאו אותי בהשפלה מלאה…
במקום לראות אותי כמי שאמור, אחת לאלף שנים, ליהנות מכל שפע המטעמים האלה ששמורים למאהב שלה, אשתי פשוט השתמשה בי כדי ללמוד לענג אותו טוב יותר. היש משפיל יותר מזה? אבל בסוף זכיתי ליהנות, אם כי לא מעינוגיה אלא מעינוגיי שלי, כמו תמיד, ועדיין היה זה אחד המפגשים המיניים המושלמים ביותר שלנו, ואני מחכה בקוצר רוח שפל לשיעור הבא, אולי למפגש הסקת מסקנות ושיפור טכניקות…
לפני 15 שנים. 4 ביולי 2009 בשעה 20:02