"נגמלתי מזה" היא טוענת בתוקף.
"אז למה את עדיין כאן?" אני משיב לה בספקנות.
"כי מדי פעם נחמד לי להציץ, וזהו.... אבל באמת שנגמלתי" היא מוסיפה לשקר לעצמה.
"את לא נגמלת", אני פוסק עבורה, "את עדיין מכורה, אבל פשוט ויתרת. היה לך קשה להמשיך לעוף למעלה ולבחון את הפרחים שבשדה. במקום זה התעייפת ונחתת על הקרקע. אמנם מדי פעם את מגיחה למעלה, משתכרת קצת מריח הפרחים שבשדה, אבל תמיד בוחרת לנחות חזרה לקרקע. עייפה. מיואשת".
"ושלא תביני לא נכון", אני ממשיך, "באמת שנוח בקרקע. יש בה צל, יש בה מזון, והיא מוגנת יחסית. אבל אל תשכחי דבר אחד - את דבורה! המהות שלך זה לא להיות על הקרקע, אלא לעוף למעלה, להריח את הפרחים ולמצוא את הפרח עם הצוף הכי טעים ונכון עבורך, כזה שיוציא ממך את העוקץ ויצליח להגיר ממך דבש מתוק".
היא שותקת. הלומה מהאמת שניטחה בה, שסטרה בפניה, שהכאיבה לה בבטן.
"ועכשיו טוסי למעלה..."
