שליטה במילים

את תמיד היית לי שם כמו בית
ממך אני בורח וחוזר אלייך שוב מהתחלה
תני לי עוד אוויר לנשמה שלי
רק עוד ניגון אחד חזק והנה שוב אנחנו מנצחים

עוטף את עצמי במנגינות ועולה למעלה
עולה למעלה
עד שאני שוכח מהכול
עוטף את עצמי במנגינות ועולה למעלה
עולה למעלה
עד שאני יורד שוב חזרה

את תמיד היית לי שם כמו בית
נעלם בין אנשים שאפילו לא מכירים
את עצמם
אתן לך את הכול את תתני את השמים
רק עוד ניגון אחד חזק והנה שוב אנחנו מנצחים

מילים ולחן: אורן ברזילי, שי להב

מופע הארנבות של ד"ר קספר

"...אך דבר רק אחד אל תשאלי 
אל תאמרי לי אותך לשכוח
כי את זאת אהובתי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח."

(נתן אלתרמן).

http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3690296,00.html

מוקדש באהבה כשירות לציבור ..... 

ביצוע מרגש למילים מבריקות

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

משתתף בישיבה רבת משתתפים בחדר גדול המשקיף על נתיבי איילון הסואנים.

"אני מכיר אותה" אני אומר.

"תיזהרו ממנה" אני ממשיך.

"היא מתנועת ה- BDS, היא עוד עלולה לפגוע בנו".

"BDSM, אתה מתכוון?!" קוטעים אותי שני משתתפים אחרים.

"לא, לא. לא BDSM. תנועת ה- BDS - תנועת החרם נגד ישראל", אני מסנן.

ומחייך לעצמי. כולם כאן סוטים. אנחנו לא תנועה צדדית, אנחנו ב- Mainstream.

תודו שכשאתם שומעים תקתוק חזק של עקבים מאחוריכם, אתם מסובבים את הראש כי אתם בטוחים שמדובר באישה סקסית על עקבים גבוהים אבל לרוב המדובר על אישה מבוגרת ומלאה שהולכת על נעלי עקב לא מחמיאות לחלוטין...

"כשהם נסעו לצפון עם חברים
היא לבשה את הג'ינס הנמוכים.
מתכופפת לנקות כתמים לא נראים,
חושפת ישבנים לבנים.
אותו זה שיגע, אותו זה הדהים
והוא ניהל קרבות בלימה עם האינסטינקט.
לקום ולכסות על החריץ האפל
מפני עיניו המופתעות של גבר אחר.

איך הוא בנוי - יותר טוב ממך.
איך הוא חושב - יותר טוב ממך.
איך הוא אוהב - יותר טוב ממך.
איך הוא חושק - יותר טוב ממך.

זה מה שעבר לו בראש
בחדר שבסוף הפרוזדור.
היא ראתה כמה הוא חם לפי הדרך
שבה טרק את הדלת מאחור.
זה מה שעבר לו בראש
כשהוא הטיל אותה אל בין הסדינים.
משך לה את הג'ינס עד הברכיים
ובא אליה בין הישבנים.

מבעד לעיניים שלה
כל העניין נראה לגמרי אחר.
נכון היא איתו, אבל היא אישה
שלא מוכנה לוותר.
רוצה להדליק את המתח,
רוצה להרגיש האש,
כי המובן מאליו ביחסים
הצליח אותה לייבש.
זה בשבילו שכך היא התלבשה,
היא לא חשבה על אף אחד אחר.
נענוע של האגן כדי להתגבר על משבר.

איך הוא בנוי - הכי טוב בשבילה.
איך הוא מרוויח - הרבה בשבילה.
איך הוא חושב - חכם בשבילה.
איך הוא אוהב - אוהב רק אותה.

זה מה שעבר לה בראש
כשהוא הוביל אותה לקצה הפרוזדור
היא ראתה כמה הוא חם לפי הדרך
שבה טרק את הדלת מאחור.
זה מה שהידהד לה בראש
כשהוא הטיל אותה אל בין הסדינים.
משך לה את הג'ינס עד הברכיים
ובא אליה בין הישבנים.

עכשיו תגידי לי, את מי את אוהבת?
אותך, בעלי היקר.
עכשיו תגידי לי, על מי את חושבת?
עליך, בעלי היקר.
עכשיו תגידי לי את מי את רוצה?
אותך, בעלי היקר.
עכשיו תגידי לי במי את חושקת?
בך, בעלי היקר!

תפסיקי לשקר, יא זונה!
הוא צרח וחתר לתוכה,
והעוצמה והדברים שהוא אמר
גירו אותה נורא.
ושוב הוא הלם
תפסיקי לשקר, יא זונה!
הוא צרח וזה שיגע אותה.
אף פעם לא הרגישה אותו
בכזאתי צורה."

בסתיו ההוא הכול נגמר,
חיפשתי נשמה קרובה,
גופי הרגיש נורא רעב,
מזמן הפסקתי להתאהב.

אדם הולך ומתבגר,
יוצאות לו כבר שיני בינה,
ספק בודד ספק חיוור,
מתיישב על ספסל שבגינה.

תוך חיפוש רחוב, על שם חכם,
עושה סיבוב פרסה לים,
פתאום מוזר לראות אותך
זרועות פתוחות חיבוק מושלם...

כמו ציור של זוג אבוד...
עומדים מחובקים ברחוב,
כי צריך זמן וסבלנות
להפוך את עלי התות למשי טוב.

"מחמל נפשי", צועקת את
זוכר צלקת על היד.
"מחמל נפשי" אומרת את
"שערך נהיה לבן כמעט".

יורדים בשביל המסוכן,
לשעבר היה פה ים,
"לא אל תישרפי את הגשרים
כמו באגדות של מבוגרים".

אם אצרח האהבה תצא,
אם אברח חכי לי בקצה,
ואם אבכה מה יצא לי מזה,
אם אשתגע - אתבזה.

כבר לא ידעתי איפה אתה,
כבר לא שמעתי איפה את,
על אופניי המדוושות,
פתאום הופעת לי בחצות.

אחרי תאוריות מופשטות,
שהכול זה מלמעלה עוד,
שהארץ כבר איבדה זהות,
שקשה לתקן את הטעות.

מצאתי לי אותך פתאום,
רגשות קרים הפכו לחום.
מחמל נפשי הכול ניפתח,
חזרנו שוב להיות ביחד.

אז היא ניסתה לטוס, פרשה כנפיים, עלתה למעלה, הריחה וטעמה.

רק שכחה לקחת בחשבון שחם בשדה (בעיקר ביולי אוגוסט שהילדים מרתיחים את הדם), מאוד חם, ושהשמש קופחת, ושצריך לא להתקרב אליה מהר וקרוב מדי אחרי תקופה ארוכה של שהייה בצל הנוח. 

נשרפה, נכוותה, נצרבה ונחתה שוב בשדה. עד הפעם הבאה...