בסתיו ההוא הכול נגמר,
חיפשתי נשמה קרובה,
גופי הרגיש נורא רעב,
מזמן הפסקתי להתאהב.
אדם הולך ומתבגר,
יוצאות לו כבר שיני בינה,
ספק בודד ספק חיוור,
מתיישב על ספסל שבגינה.
תוך חיפוש רחוב, על שם חכם,
עושה סיבוב פרסה לים,
פתאום מוזר לראות אותך
זרועות פתוחות חיבוק מושלם...
כמו ציור של זוג אבוד...
עומדים מחובקים ברחוב,
כי צריך זמן וסבלנות
להפוך את עלי התות למשי טוב.
"מחמל נפשי", צועקת את
זוכר צלקת על היד.
"מחמל נפשי" אומרת את
"שערך נהיה לבן כמעט".
יורדים בשביל המסוכן,
לשעבר היה פה ים,
"לא אל תישרפי את הגשרים
כמו באגדות של מבוגרים".
אם אצרח האהבה תצא,
אם אברח חכי לי בקצה,
ואם אבכה מה יצא לי מזה,
אם אשתגע - אתבזה.
כבר לא ידעתי איפה אתה,
כבר לא שמעתי איפה את,
על אופניי המדוושות,
פתאום הופעת לי בחצות.
אחרי תאוריות מופשטות,
שהכול זה מלמעלה עוד,
שהארץ כבר איבדה זהות,
שקשה לתקן את הטעות.
מצאתי לי אותך פתאום,
רגשות קרים הפכו לחום.
מחמל נפשי הכול ניפתח,
חזרנו שוב להיות ביחד.
