בלשון ציווי!

אחרי כל השנים האלה, אני תוהה אם עדיין יש בי את זה. 

זו לא הזמנה לבדיקה. או לא. לא יודע.

סתם תוהה אם עדיין יש בי את זה בפנים. הכל כל כך רחוק ורדום. תוהה.

8 שנים, 4 חודשים, 17 ימים מאז הפוסט האחרון.

3059 ימים.

אז מה פספסתי?

היא כותבת דברים שלא אבין במקומות שלא אקרא, ויש לה מחשבות שאין לי את העומק או הידע לפרש, ויש לה רגשות שאני טועה שוב ושוב בפענוח.

ויש לה רגליים ארוכות מלמטה עד למעלה ופטמות שקשה לי לא לצבוט, ויש לה שיער למשוך ולשון לנשוך ועיניים לכסות וכתפיים לעסות וידיים לקשור ולמשוך לאחור. והיא ישנה בבוקר כשאני קם, וערה בלילה כשאני ישן.

ואני עושה לה לשכוח.

עם הידיים. עם הזין.

להרפות את הלסת.

לשחרר את הכתפיים.

בכאב. בתפיסות. במכות.

אני נושך לה את הלשון ותופס לה את השיער ומשאיר בה סימנים במקום מחשבות. 

היא רוצה מישהו שלא יראה.

שלא יראה את החיים שלה. ואת הילדים. ואת הבית והכביסה ואת המשכנתא. שלא יראה את בעלה ושלא יראה את הצלוליטיס. שלא יראה את השיעמום והיאוש. שלא יראה את התחתונים הישנים ואת ההירדמות על הספה. מישהו שלא יראה את הקניות שצריך לעשות ואת הדפיקה באוטו שצריך לתקן ואת הכתם הזה על השטיח שלא יורד ואת המצעים שצריך להחליף. מישהו שיכנס לשעה ולא יראה כלום, שיתפוס אותה חזה וישתמש בה כבשלו ויעשה לה בלאגן... מבפנים. 

היא באה לראיון עבודה. יושבת מולי. מדברת לענין. צוחקת בנימוס. 

תוהה אם לספר לה שישבתי פעם על כיסא אחר מולה, בחדר חשוך באיזו מסיבה, וראיתי איך שלושה גברים מפרקים אותה לחתיכות.

היית על הברכיים, שכבר היו מכוסות ברוק שיצא לך מהגרון ונזל לך מהפה, שעטף את הזין שלי בערך באמצע האורך, ואמרתי לך להוציא לשון, והסתכלת עלי למעלה, כשהזין שלי עדיין בתוכך וחירחת קולות חנק וניסית, וכשהרגשתי את הלשון שלך מחוץ לפה, נוגעת לי שם מלמטה תפסתי לך את השיער ודחפתי את עצמי בכוח עוד קצת פנימה, וזזתי מהר וגמרתי והרגשתי איך הכל מחליק לך לתוך הגרון, ויצאתי ונשמטת ונפלת לרצפה והשתעלת וצחקת וירקת וניגבת את הפנים והמשכת לשכב שם בשקט עד שהלכתי.

באתי. עשיתי סיבוב. קראתי.

השתעממתי.

בסופו של דבר כולם רק מחפשים לגמור. לפעמים הדרך קצת יותר מעניינת. לרוב לא.

שבלונות של שבלונות של שבלונות. מפעילי מכשירים. צופים. זפזפנים.

לא חושב שמישהו מנסה להרשים אותי. לא מאמין שמישהו יצליח.

היא מפשקת רגליים מולי. בעמידה. בלי להתפשט. חולצה קצרה. חצאית קצרה. 

מרימה ידיים ומשלבת אצבעות מאחורי העורף. מותחת את החזה שלה. פטמות מזדקרות מבעד לחולצה.

אני מרים יד והיא מסיטה באינסטינקטיביות את הפנים. מכווצת את הלחי לקראת מכה שלא מגיעה. 

אני מלטף לה את החזה בעדינות מבעד לחולצה. צובט את הפטמה הימנית ממש בקלות, עם קצה הציפורן.

אני יורק בכף היד שלי. מראה לה. מושיט לה את היד אל הפה.

״תלקקי״, אני אומר.

היא מושיטה את הראש ואוספת את הרוק שלי לפיה. מלקקת את כף ידי כמו כלבה. 

אני מנגב את היד הרטובה על פניה. 

מעביר אצבעות לחות בשערה.

מביט למטה. על הרצפה הצטברו כמה טיפות מהכוס המטפטף שלה.

״תלקקי״ אני אומר, ומצביע.

היא יורדת על ארבע ועושה.

זה חוזר במיוחד ברגעים האלה. במקומות בהם אובדן השליטה הוא שלי. הצורך עולה. הרצון לשלוט. להיות חזק. לדפוק בכוח. לחדור. להשפיל. לפרק. להשתמש. 

במיוחד כשאין לי כוח לכלום, יש לי כוח לזה. במיוחד כשאין לי חשק לכלום, ישלי חשק לזה. 

במיוחד כשהחיים לוקחים אותי לטיול, אני מרגיש את הצורך לסגור את הדלת. להוריד על הברכיים. להכאיב. להחפיץ. להשתמש בכוח שאין לו ערך מחוץ לחדר הזה. שאין לו משמעות מעבר לזמן שבו הוא פורץ. בכוח הזה שיושב בעורקים ובגידים ואין לו תוכן מלבד לסנוור לכמה דקות או כמה שעות או כמה ימים. הכוח המר הזה של השליטה. בריחה פנימה. לתוך חדר. אל המחנק המשחרר של הזיעה. אל העוצמה החמוצה של השימוש. הכוח הזה שניתן, ולא נצבר. כוח בחסד. 

לברוח אל ההחפצה והשימוש וההשפלה והכוח רק כדי לחזור אל חוסר השליטה, מריר ורגוע ולהרגיש בריזה קרירה ואוויר וריחות. 

הפרדוקס הוא שאת צריכה לקבל את מה שאת אוהבת וגם לשנוא את זה במקביל. 
לאהוב את הרובה אבל לשנוא את המלחמה, אם להשאיל מיצחק שדה.

בכדי שהשפלה תעבוד.

כי כדי שהשפלה תעבוד את צריכה לדעת שמה שעושה לך טוב זה רע. ולשנוא את זה ולשנוא קצת את עצמך כדי לזכות בריגוש.

כדי שהנוזלים בין הרגליים שלך ינזלו. כדי שהדופק שלך ידפוק. כדי שהפה שלך יתייבש והברכיים ירעדו.

את צריכה לקבל את זה שאני בזוגיות, ועדיין לפגוש אותי, ולשנוא את עצמך על זה. את צריכה לשנוא את טעם הזרע ועדיין לטעום אותו. להגעל ממה שנעשה ולהתחרמן מזה.
לדעת שאני משתמש בך לצרכי. לשנוא את הכאב ולדעת שהוא עובד.

את צריכה לקבל את הפרדוקס שאת סובלת כדי להנות. לרדת על רצפה קרה בברכיים חשופות ולפתוח את הפה ולקבל כל מה שיכנס אליו בלי לשאול שאלות, וקצת לסבול כדי להנות.
להסתובב ולתפוס את התחת שלך ולהפריד בין הלחיים כמה שאת יכולה כדי שאוכל להכנס בקלות, עם מה שלא אכנס, ולא לתהות אפילו מה נכנס, בין אם זה מרגיש חם או קר או רך או נוקשה. לקבל את היעדר השליטה על מי ומה שאת. להשתחרר מהדימוי הזה של מכובדות ורצון ולשנוא את עצמך קצת על כך שבמקום הזה את מרגישה חופשיה וחזקה וטוב.

ואז לאהוב את עצמך על הכוח להיות שם.

ולהתכווץ שוב מכאב או מגועל או פחד. ולגמור.