בלשון ציווי!

מצחיק להיות פה. הכל קפא במקום. השמות התחלפו, התוכן לא. 

כמו תחנת רכבת שנשארת במקום אחרי שהרכבת נסעה. נוסעים חדשים מגיעים. קונים קפה מאותה מכונה ישנה. בוהים באותן הפרסומות.

ירדתי בתחנה אחרת. עדיין תוהה אם שווה לחזור לבקר.

אחת לכמה זמן אני חוזר לפה. מסתכל מסביב. מרים איזו אבן או שתיים. בועט באיזו פחית על הרצפה.

אחת לכמה זמן בא לי לקפוץ שוב לתוך הבריכה הזאת. להתפלש שוב בג׳יפה הזאת של הגוף והנפש.

אחת לכמה זמן. מדי פעם.

פופאפ כזה של התבהמות.

בא לי.

אחת לכמה זמן.

אחרי כל השנים האלה, אני תוהה אם עדיין יש בי את זה. 

זו לא הזמנה לבדיקה. או לא. לא יודע.

סתם תוהה אם עדיין יש בי את זה בפנים. הכל כל כך רחוק ורדום. תוהה.

8 שנים, 4 חודשים, 17 ימים מאז הפוסט האחרון.

3059 ימים.

אז מה פספסתי?

היא כותבת דברים שלא אבין במקומות שלא אקרא, ויש לה מחשבות שאין לי את העומק או הידע לפרש, ויש לה רגשות שאני טועה שוב ושוב בפענוח.

ויש לה רגליים ארוכות מלמטה עד למעלה ופטמות שקשה לי לא לצבוט, ויש לה שיער למשוך ולשון לנשוך ועיניים לכסות וכתפיים לעסות וידיים לקשור ולמשוך לאחור. והיא ישנה בבוקר כשאני קם, וערה בלילה כשאני ישן.

ואני עושה לה לשכוח.

עם הידיים. עם הזין.

להרפות את הלסת.

לשחרר את הכתפיים.

בכאב. בתפיסות. במכות.

אני נושך לה את הלשון ותופס לה את השיער ומשאיר בה סימנים במקום מחשבות. 

היא רוצה מישהו שלא יראה.

שלא יראה את החיים שלה. ואת הילדים. ואת הבית והכביסה ואת המשכנתא. שלא יראה את בעלה ושלא יראה את הצלוליטיס. שלא יראה את השיעמום והיאוש. שלא יראה את התחתונים הישנים ואת ההירדמות על הספה. מישהו שלא יראה את הקניות שצריך לעשות ואת הדפיקה באוטו שצריך לתקן ואת הכתם הזה על השטיח שלא יורד ואת המצעים שצריך להחליף. מישהו שיכנס לשעה ולא יראה כלום, שיתפוס אותה חזה וישתמש בה כבשלו ויעשה לה בלאגן... מבפנים. 

היא באה לראיון עבודה. יושבת מולי. מדברת לענין. צוחקת בנימוס. 

תוהה אם לספר לה שישבתי פעם על כיסא אחר מולה, בחדר חשוך באיזו מסיבה, וראיתי איך שלושה גברים מפרקים אותה לחתיכות.

היית על הברכיים, שכבר היו מכוסות ברוק שיצא לך מהגרון ונזל לך מהפה, שעטף את הזין שלי בערך באמצע האורך, ואמרתי לך להוציא לשון, והסתכלת עלי למעלה, כשהזין שלי עדיין בתוכך וחירחת קולות חנק וניסית, וכשהרגשתי את הלשון שלך מחוץ לפה, נוגעת לי שם מלמטה תפסתי לך את השיער ודחפתי את עצמי בכוח עוד קצת פנימה, וזזתי מהר וגמרתי והרגשתי איך הכל מחליק לך לתוך הגרון, ויצאתי ונשמטת ונפלת לרצפה והשתעלת וצחקת וירקת וניגבת את הפנים והמשכת לשכב שם בשקט עד שהלכתי.

באתי. עשיתי סיבוב. קראתי.

השתעממתי.

בסופו של דבר כולם רק מחפשים לגמור. לפעמים הדרך קצת יותר מעניינת. לרוב לא.

שבלונות של שבלונות של שבלונות. מפעילי מכשירים. צופים. זפזפנים.

לא חושב שמישהו מנסה להרשים אותי. לא מאמין שמישהו יצליח.

היא מפשקת רגליים מולי. בעמידה. בלי להתפשט. חולצה קצרה. חצאית קצרה. 

מרימה ידיים ומשלבת אצבעות מאחורי העורף. מותחת את החזה שלה. פטמות מזדקרות מבעד לחולצה.

אני מרים יד והיא מסיטה באינסטינקטיביות את הפנים. מכווצת את הלחי לקראת מכה שלא מגיעה. 

אני מלטף לה את החזה בעדינות מבעד לחולצה. צובט את הפטמה הימנית ממש בקלות, עם קצה הציפורן.

אני יורק בכף היד שלי. מראה לה. מושיט לה את היד אל הפה.

״תלקקי״, אני אומר.

היא מושיטה את הראש ואוספת את הרוק שלי לפיה. מלקקת את כף ידי כמו כלבה. 

אני מנגב את היד הרטובה על פניה. 

מעביר אצבעות לחות בשערה.

מביט למטה. על הרצפה הצטברו כמה טיפות מהכוס המטפטף שלה.

״תלקקי״ אני אומר, ומצביע.

היא יורדת על ארבע ועושה.