בלשון ציווי!

הבעיה בקשר שמבוסס על זה שהיא באה, מוצצת והולכת היא... ובכן... אההה... 

בעמידה. על השולחן בסלון. מקופלת קדימה. שמלה מורמת. תחתונים מופשלים לברכיים. יד שמאל מועכת את הפנים שלך על השולחן. יד ימין חופרת לך בתחת, כשהזין שלי חופר לך בכוס. בפה את מחזיקה את עטיפת הקונדום הריקה. הרגליים שלך רועדות. הגעת לפני חמש דקות. תלכי בעוד עשרים.

טוב, אני אולי סוטה לא קטן, אבל בגדול, מכרי יאמרו שמחוץ למיטה אני אדם די נחמד. אז הנה משהו מתוך נחמדות.

ידידה סיפרה לי לפני כמה זמן על מקרה שבו גבר שהתכתבה איתו, ולא היתה לה כל כוונה לפגוש - הופיע יום אחד על סף דלתה.

בלי הזמנה. בלי שסיפרה לו איפה היא גרה. בלי כלום.

סתם עמד שם וחיכה.

היא התרחקה מהמקום, התקשרה לחברה וחיכתה משהו כמו שעתיים עד שהבחור החליט להעלם, לפחות לבינתיים.

היא לא הבינה איך זה קרה, וזה, כצפוי, מאוד הפחיד אותה.

שיחה קצרה והבנתי מה קרה.

אז הנה משהו קטן שכדאי לדעת כדי להתגונן קצת יותר טוב מפני סוטים קצת יותר גדולים ממני:

בחלק ניכר מהמצלמות החדשות, ובמיוחד במצלמות טלפון יש GPS. יופי.

ולכן כשאת מצלמת תמונה במצלמה כזו, מוטבע בה גם המיקום בו היא צולמה.

כן. קואורדינטות מדוייקות שאפשר להכניס לכל מכשיר GPS, או למפות של גוגל, ולראות בדיוק מה הכתובת.

כלומר:

זה נחמד שהסתרת את הפנים והקעקועים וכל סממן מזהה אחר כשנעמדת מול הראי במקלחת וצילמת את החזה שלך - אבל כל אדם בעל יכול טכנית ממוצעת יכול לדעת בדיוק איפה את גרה.

יש לא מעט תמונות כאלה כאן באלבומים בכלוב. כל מה שצריך זה להוריד את התמונה למחשב ולבדוק.

קיבלתי גם לא מעט כאלה במייל.

אז:

קליק ימני על כל תמונה -> properties -> ומשם לבחור ב details  - והפרטים שם. קווי אורך ורוחב. מעלות ודקות.

תעשו לעצמכן טובה ותמחקו את זה, או שתנטרלו את הפונקציה הזו במצלמה.

זה כנס מקצועי. אני מסתובב שם ומדבר עם אנשים, מסביר מה אנחנו עושים, מחלק כרטיסי ביקור, צוחק מבדיחות לא מצחיקות, מקשיב לאנשים לא מעניינים והנה היא שם פתאום בזווית העין שלי. בטח באה לחפש לקוחות. זה מה שכולם עושים בסופו של דבר. עברו שנתיים, אולי שלוש, מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. והנה היא מסתובבת שם, לבושה יפה, או אולי עדיף לומר - מהוגן, בחולצה מכופתרת ומכנסי בד. עדיין נראית טוב. היא מחזיקה תיק מחשב ביד אחת וכוס אספרסו קטנה בשניה, ומסתובבת בין הדוכנים. בין האנשים.

יש לנו היסטוריה. אני והיא. כמה שנים של מפגשים. לא רצוף. אחת לכמה זמן. מפגש פה, מפגש שם. בכל פעם משהו אחר. לפעמים בחוץ מול אנשים. לפעמים בבית. היתה את הפעם ההיא שבאה אלי, וכשהרמתי את החצאית מצאתי בתוכה פלאג מתנפח. והיתה את הפעם ההיא שאספתי אותה מהעבודה ונהגתי לקיסריה וחזרה כשהזין שלי בפה שלה רוב הדרך. היתה מפתיעה אותי, ואני אותה. היה טוב. ונגמר. דעך. הכירה מישהו "רציני". המשיכה הלאה. המשכתי הלאה. והנה היא שם. והנה היא קולטת אותי.

היא: לא זיהיתי אותך עם הזיפים.

אני: כן, נמאס לי להתגלח לפני כמה שנים.

היא: זה נראה טוב עליך. אפילו השיערות הלבנות.

אני: מה איתך?

היא: בסדר. רגיל. שום דבר מיוחד. 

אני: עדיין עם XXXXXX?

היא מרימה יד ומראה לי טבעת נישואין. 

אני: אוו, מזל טוב. לא ידעתי.

היא: כן. כבר שנה וקצת. הולך טוב. ומה איתך?

אני: יוצא עם מישהי כבר כמה זמן. הולך טוב.

היא: זה אף פעם לא עצר אותנו (וצוחקת).

אני: לא. זה אף פעם לא עצר אותנו. גם לא עכשיו.

היא: מה? (ומחייכת)

אני: תני לי את כוס הקפה שלך.

היא מהססת לשניה, ואז מושיטה לי את הכוס עם חיוך. אני נותן לה את התיק שלי. "תשמרי על זה רגע" אני אומר, וקופץ לשירותים עם הקפה שלה.

כשאני חוזר כמה דקות אח"כ ומושיט לה את הכוס היא מסתכלת עליה ומחייכת. מאות אנשים חגים סביבנו. המולה ומוזיקת רגע ברמקולים. היא מסתכלת שוב על הכוס. על מה שבתוכה.

היא: אתה כזה צפוי.

אני: את כזו זונה.

היא: נכון.

היא מרימה את הכוס ומרוקנת אותה לפיה. היא מסתכלת לרגע לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא באמת שם לב, ואז פותחת את הפה ומראה לי. זרע לבן וחם שוכב לה על הלשון. הזרע שלי. היא סוגרת את הפה ומחכה. אני נותן לה לחכות. היא נותנת בי כזה מבט נוזף עם העיניים. מרימה גבות. מנסה לא לצחוק. אני נותן לה לחכות עוד קצת.

אני: עכשיו.

היא בולעת ומראה לי את הפה הריק.

אני: והכוס. 

היא מכניסה אצבע לכוס, מנגבת את השוליים לחלוטין ומכניסה את האצבע לפה.

אני: יפה.

היא: יופי, עכשיו אני רטובה לגמרי בגללך.

אני: שמח לשמוע

היא רוצה לומר משהו, אבל אז מגיע איזה מכר שלה והם מחליפים שלום ומתחילים לדבר. עבודה, בכל זאת, קודמת כאן כמעט להכל. היא נותנת בי מבט כזה של "חכה דקה". אבל אני צריך להמשיך.

אני: טוב לראות אותך.

היא: גם אותך. 

היא נותנת לי חיבוק ונשיקה רשמית כזו על הלחי. אני חוזר לעבוד, וכשהטלפון רוטט לי בכיס אני לא צריך להסתכל בשביל לדעת שזה ממנה.

האמת היא שאם קראת את 50 גוונים, אין לך עדיין מושג. גם לא אם קראת את O, או את ונוס בפרווה או כל ספר אחר בנושא. גם לא בלוגים. גם לא אם ראית את המזכירה ועשית ביד אלף פעם מול כל סצינה מחרמנת אפשרית. גם לא היה לך פעם חבר שהיה תופס לך את הראש במציצה, או יזיז שהיה מפליק לך קצת בתחת. את עוד לא יודעת. אולי גם לא תדעי. אין לך מושג. 

וגם הפעם ההיא שהייתם במסיבה והוא גרם לך להתנשק עם מישהי, ואח"כ מצצת לו בשירותים והרגשת זונה. זה עוד לא זה. גם לא כשהוא גמר לך בפה, שוב ושוב ושוב. זה עדיין לא זה. גם לא הפעם הראשונה שהוא זיין אותך בתחת. גם לא השניה. גם לא הפעם ההיא שהלכת לעבודה בלי תחתונים. ולא הפעם ההיא שהזדיינתם באוטו. ולא הפעם ההיא שהוא קשר לך את הידיים ושאל מדי פעם אם כואב ואם זה בסדר.

צר לי לאכזב אותך, עוד אין לך מושג.

אני: לא נראה לי.
היא: <שולחת תמונה>.
אני: מפתה, אבל לא נראה לי. אני חושב שהפערים גדולים מדי.
היא: <שולחת עוד תמונה, מפורשת הרבה יותר>.
אני: מאוד מפתה, אבל אני חושב שאת צעירה מדי וחסרת נסיון מדי בשבילי.
היא: תן לי להפתיע אותך <ושולחת עוד תמונה>.

וזהו.
קל לשכנע אותי.

שעה אח"כ אני רוכן מעליה, הזין שלי עמוק בתחת שלה, הידיים שלי על הצוואר שלה, מושכות אותה אחורה. חונקות. נכנסות לה לפה. עוצרות לה את הנשימה.
ואז היא מבקשת שאעצור. זה יותר מדי לה, היא אומרת (אמרתי לך, אני חושב לעצמי). כואב לה. מנוכר לה. עצוב לה. לא בא לה טוב. (אמרתי לך. אמרתי לך).

אני לא מתעקש ולא מתבאס. אני מתנקה ומתלבש ואומר לה שנדבר, למרות שכנראה שלא.
והיא מתנצלת ואני אומר לה שאין על מה.
וזהו.

ודיברתי על זה עם חבר. דיברנו על הגיל. על הפער. על כך שזה קצת כמו שליטה בנגינה או בכתיבה או בכל דבר אחר. מתישהו זה מפסיק להיות עניין של טכניקה. מתישהו זה מפסיק להיות ספורט תחרותי. באיזשהו שלב אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו שווים, ואין צורך בעוד אישור. בטח שלא אישור חיצוני. וזה טוב לנסות ולבדוק ולהנות, אבל אם זה לא עובד, אז זה לא עובד ואין מה לשבור על זה את הראש או הביצים.
ועישנו ג'ויינט ושתיתי בירה והלכתי הביתה, ועשיתי ביד על התמונות שהיא שלחה לי, רק בשביל לסגור מעגל.

והלכתי לישון חרמן.

וזהו.

אבל האמת היא שבא לי לברוח. לבגוד. לזיין מהצד. להסתיר סודות. לטפח אליבי. לחתוך מוקדם או להשאר מאוחר. לרדוף אחרי כל שניה פנויה בשביל להצליח להיות בשני מקמות במקביל. בא לי מפגש אחד או שניים. עם גוף זר. ריח זר. טעם זר. בא לי ניתוק וניכור. לקפוץ ראש לתוך בריכה של עור וזיעה מבלי לחשוב לרגע. בא לי למצוא אישה שניה, ושלישית ורביעית וחמישית. מישהי שצריכה את אותו הדבר, אבל מהצד השני. קצת שקט בתוך סערה אחרת. כן, סערה אחרת.

בא לי לברוח לתוך מישהי אחרת, בכל הכוח. בחריקת עצמות ושיניים. לברוח דרך הזין לתוך מישהי. לברוח דרך הסטירה ודרך הקשירה ודרך הזרע והרוק, לתוך מישהי אחרת. לתוך משהו אחר. בא לי לברוח לרגע, ואז לחזור. ואז שוב.

התחלתי לכתוב כמה טקסטים ומחקתי. היה לי סיפור לספר על זה שקלטתי שהמשרד החדש שלי נמצא ממש ליד בית שבוא גרה פעם מישהי שעזרה לי לחקור את הצד הזה שלי, לפני הרבה שנים.  זה היה הבית של ההורים שלה והיא היתה מתקשרת כשאמא שלה היתה יוצאת לקניות או לעבודה או מה שזה לא היה. לא משנה. היינו אז צעירים יותר והכל היה חדש. 

אף פעם לא אמרה לא לאף רעיון. אם משהו, אני פה ושם נבהלתי ממנה. מהרעיונות שלה. אבל זרמנו עם הכל. הבאנו עוד אנשים. שיחקנו בזרע ושתן. כאב. השפלות. משחקים בפומבי. הכל היה פתוח וחופשי ולא היו חוקים. בקושי היה אז אינטרנט. לא היו אתרים. לא היתה קהילה. לא ככה. לא כמו היום. לא משנה. זה היה וזה נגמר וזה היה נהדר. והמשכתי הלאה. לא חשוב. 

ראיתי אותה שנים אח"כ ברחוב עם עגלת תינוק. חייכה. הלכה. לא דיברנו. גם אז לא דיברנו. לא חשוב.  

אז התחלתי לכתוב עליה ומחקתי, כי עברתי ליד הבית הישן שלה. כי אני עובר לידו כל יום. אבל זה לא מעניין.  

הזדיינו שוב כמה שנים אח"כ. תינוק ישן בחדר ליד. בעלה בעבודה. וזה לא היה זה. כבר לא. לא כשיש מגבלות וצריך לשמור על השקט ולהזהר לא להשאיר סימנים. אחרי שזה נגמר הלכתי להשתין והיא, שהיתה יורדת על הברכיים ומרטיבה בזה את שערה, סגרה אחרי את הדלת כדי שלא אעיר את הילד. זה כבר לא זה. זה כבר לא היה שם. גם היא ידעה את זה, ולא ביקשה שוב.

וזהו. אין כאן סיפור. 

אני צריך שיקרה משהו חדש. אני צריך שמשהו ומישהי יקפיצו לי את הדופק כמו בפעם הראשונה שבה היא ירדה מולי על הברכיים. כמו הפעם הראשונה שבה היא חפרה החוצה מתוכה את הזרע שלי וליקקה את האצבעות. כמו הפעם ההיא שבה הזדיינו מול אנשים. אני צריך משהו חדש. 

אני משועמם. אני חרמן. זה הכל. 

היא רוצה שארדוף אחריה. היא רוצה להאמין שאני רוצה. היא רוצה שאתיחס אליה כמו נסיכה. כמו פתית שלג יחודי. שאגלה ענין. שאהיה נלהב.

כדי שהיא תתן לי להשפיל אותה. להתיחס אליה כמו אל חפץ. כמו חור זיונים. כמו ממחטה.

בסוף כל מה שנשאר זה סקס ואגרסיה.

אחרי שמפרקים את הכל. מוציאים החוצה את המשחק. את הכללים. את התפיסה המוטעית שבכלל יש כללים. אחרי שנפטרים מהאגו ונפטרים מהאגואיזם, כל מה שנשאר זה סקס ואגרסיה. כל מה שנשאר זה רוק וזרע. כל מה שנשאר זה סימנים כחולים וסימני נשיכה. כל מה שנשאר זה סיפוק. כל מה שנשאר זו הגורילה, שדופקת על החזה, אבל בעיקר בצחוק. כל מה שנשאר זה רק לעשות את זה שוב ולהנות. כל מה שנשאר זה לגוון.

סקס ואגרסיה. היכולת להיות אלים אבל מכבד. תוקפני אבל קשוב. היכולת להפתיע. זה כל מה שנשאר. זה ורוק וזרע ושתן ושיערות תלושות וסימנים כחולים.

כל השאר זה טקס ריק. כמו הנחת תפילין. כמו תפילה. כמו אמונה באל. טקס ריק. כל מה שיש זו מהות פיזית. כאן ועכשיו. דיאלוג לא וורבלי. מגע רך. מגע קשה. תגובה ותגובת נגד. השתנקות ונשימה. אנקת כאב ואנחת עונג. כל מה שנשאר זה סקס ואגרסיה. אחרי שמקלפים את הכל עד העצם, כל מה שנשאר זה סקס ואגרסיה ורוק ושתן ושיערות תלושות וסימנים כחולים וחיוך.