התחלתי לכתוב כמה טקסטים ומחקתי. היה לי סיפור לספר על זה שקלטתי שהמשרד החדש שלי נמצא ממש ליד בית שבוא גרה פעם מישהי שעזרה לי לחקור את הצד הזה שלי, לפני הרבה שנים. זה היה הבית של ההורים שלה והיא היתה מתקשרת כשאמא שלה היתה יוצאת לקניות או לעבודה או מה שזה לא היה. לא משנה. היינו אז צעירים יותר והכל היה חדש.
אף פעם לא אמרה לא לאף רעיון. אם משהו, אני פה ושם נבהלתי ממנה. מהרעיונות שלה. אבל זרמנו עם הכל. הבאנו עוד אנשים. שיחקנו בזרע ושתן. כאב. השפלות. משחקים בפומבי. הכל היה פתוח וחופשי ולא היו חוקים. בקושי היה אז אינטרנט. לא היו אתרים. לא היתה קהילה. לא ככה. לא כמו היום. לא משנה. זה היה וזה נגמר וזה היה נהדר. והמשכתי הלאה. לא חשוב.
ראיתי אותה שנים אח"כ ברחוב עם עגלת תינוק. חייכה. הלכה. לא דיברנו. גם אז לא דיברנו. לא חשוב.
אז התחלתי לכתוב עליה ומחקתי, כי עברתי ליד הבית הישן שלה. כי אני עובר לידו כל יום. אבל זה לא מעניין.
הזדיינו שוב כמה שנים אח"כ. תינוק ישן בחדר ליד. בעלה בעבודה. וזה לא היה זה. כבר לא. לא כשיש מגבלות וצריך לשמור על השקט ולהזהר לא להשאיר סימנים. אחרי שזה נגמר הלכתי להשתין והיא, שהיתה יורדת על הברכיים ומרטיבה בזה את שערה, סגרה אחרי את הדלת כדי שלא אעיר את הילד. זה כבר לא זה. זה כבר לא היה שם. גם היא ידעה את זה, ולא ביקשה שוב.
וזהו. אין כאן סיפור.
אני צריך שיקרה משהו חדש. אני צריך שמשהו ומישהי יקפיצו לי את הדופק כמו בפעם הראשונה שבה היא ירדה מולי על הברכיים. כמו הפעם הראשונה שבה היא חפרה החוצה מתוכה את הזרע שלי וליקקה את האצבעות. כמו הפעם ההיא שבה הזדיינו מול אנשים. אני צריך משהו חדש.
אני משועמם. אני חרמן. זה הכל.