לפני כמה זמן הוא אמר לי שאני בעצם כבר לא כלבה, שהשתניתי.
שכשהתחלנו את הקשר בינינו הייתי במקום אחר, כנוע ומקבל יותר. זה בסדר גמור שהשתניתי, אבל שאני צריכה להבין שכלבה, אני לא.
אנחנו משוחחים על כך מפעם לפעם.
אבל אם אני עדיין מרגישה כזאת?
הוא צודק. בשנים האלה שאנחנו ביחד, עברתי דרך ארוכה ומדהימה.
זה מעניין, כשאני חושבת על זה. הייתי הכי כנועה ונוחה לשליטה, כשניסיתי להדחיק את הכניעות שבי. כשנאבקתי בעצמי, כששנאתי להביט במראה ולראות מי אני. אבל אז הייתי נוחה לשליטה- דווקא בגלל אותה שנאה- כי האמנתי, שזה מגיע לי.עונש.
ככל שעבר הזמן, הנחתי למלחמות וקיבלתי את עצמי. אני כזאת. ואני אוהבת את עצמי ככה.
ומאישה חסרת ביטחון לגמרי בעצמי ובמקומי, למדתי לחשוב, שגם לי יש מקום. הוא לימד אותי את זה. הוא גם לימד אותי לא לוותר על המקום שלי (אני מודה שאני עדיין צונחת לתהומות של חוסר ביטחון, אבל זה לא משהו שמקנן בקרבי על בסיס קבוע...)
ופתאום נהיו לי רצונות
זאת אומרת, תמיד היו לי, אבל פתאום התחלתי, להביע אותם בקול. להתחשב בהם.
ואגו... לי?
וואו
ומערכת היחסים השתנתה בהתאם. אבל לא רק בגלל זה. גם בגלל האהבה שהלכה וצמחה בינינו.
אני יודעת שזה מתאים לשנינו.
אנחנו כבר מספיק זמן ביחד.
ועדיין... בפנים, אני לא יכולה להגדיר את עצמי אחרת מכלבתו של אדוני.
זה מה שמרגיש לי הכי נכון עבורי.
הכי שלם לי.
זה הגיוני? למרות שאין קולר ורצועה, ואין סשנים ושאר מיני טקסים?
אבל יש נשמה.
הרבה.
****
קודם צפיתי בתוכנית בערוץ 8 הנקראת "נשים צייתניות".
היה בה משהו מקומם ומעורר גיחוך.
קודם כל – מדובר בנשים שתלטניות, שהחליטו שכדי להציל את מערכת היחסים שלהן עם בני זוגם, הן לומדות להיות כנועות – נראה לכם, שזה באמת מספיק? "ללמוד" מערכת של כללים וזהו? יש להן אפילו קורס, וספר הדרכה.
זה לא משהו עמוק יותר? איפה הנשמה?
ועצם העובדה, שהן קראו את הספר ושהן בחרו לשנות את מערכת היחסים שלהן, לא הופכת את הכל למשחק, ובעצם אומרת, שהן עדיין מנהלות את ההצגה? (ואני לא מתחילה לדבר על איך הן לקחו על עצמן את מלוא האחריות על הזוגיות ).
והבעלים? האם כל אחד באמת יכול להיות שולט? הרי ברור שלא.
היה מגוחך לראות חלק מהם מנסים לקבל החלטות ולקבוע דברים.
ובגדול- האמירה שנשים - כנשים- צריכות להיות הכנועות במערכת זוגית, מעלה לי ת'סעיף.
*****
מה שעושה לי הכי רע, זו המחשבה שאכזבתי אותך
אתה כועס?
לפני 15 שנים. 24 במרץ 2009 בשעה 21:25