אורגת מילים

הגוף יכול לשאת את מעמסת הכאב. את ההצלפות, את המכות, את הנשיכות, הסטירות, הצביטות.
הוא יכול לשאת אותם כי הנפש נוטה לזלזל בחשיבותו. הנפש רואה בגוף ככלי שלה. הגוף הוא המשרת של הנפש.
לפעמים הנפש היא אדון מרושע, והיא מביאה את הגוף עד כדי השחתה.
לפעמים היא חסה על הגוף. עוצרת את עצמה. מציבה לעצמה גבולות.
אבל אפשר להכאיב לגוף.
הנפש יודעת לשמור על עצמה.
היא חזקה. הגוף שומר עליה.
אבל לפעמים יש והכאב חוצה את גבולות הגוף או שאולי בעצם מדובר בכאב מתוחכם יותר, שהגוף עוד לא המציא חיסון נגדו.
איך זה שהמילים שלך פוגעות יותר מהמכות?
איך זה שאני לא יכולה לעמוד מול המילים שלך?
באותה הקלות בה את מרומם את נפשי כך אתה מטיח אותה ארצה. באותה העוצמה.

ואתה יודע שזה כך.

אחרי הסמס מהבוקר חיכיתי לראות את המייל.
פחדתי.
פחדתי ממה שיכול להיכתב בו אחרי שאיכזבתי אותך הבוקר.
פחדתי לקרוא מילים כועסות.
פחדתי למצוא שנאה בין השורות.
פחדתי.
מייל טכני לחלוטין. למה פחדתי כל כך? מה הטריד אותי?
אני יראה מהכעס שלך.
בימים האחרונים חשבתי הרבה למה זה כך. אני חושבת שזה בגלל שאני מרגישה שעברנו כל כך הרבה, ואיכשהו זה לא מספיק.
אני לא מספקת אותך.
וכל נקודה כזאת בזמן, של מילים מנחיתות ומצליפות, מזכירה לי את זה.
אני לא מספיק טובה.
ולא משנה כמה אתאמץ בסוף אני אשאיר אצלך רק את הציניות המרושעת, את ההתייסרות, את הבילבול ואת כל מה שרע אצלי.
ואני לא רק רעה.
ואני יודעת שאתה יודע את זה.
אני גם יודעת שאתה אוהב אותי.
קשה לי אצלי- להילחם כל הזמן על המקום שלי אצלך.
קשה לי לעצור את עצמי מלהתרסק אחרי כל פעם שאתה מטיח בי דבר זה או אחר. אני נדרשת למצוא בתוכי הרבה אנרגיה, ולא תמיד יש.
אז לא להגיד את הכל? אתה בטח שואל
או תוהה, קרוב לוודאי, כמה באמת אני יכולה להכיל אותך. ונזכר, אולי, שזה חלק מהעניין, ושפעם אמרתי לך תוציא את העצבים שלך עליי, כי אני לשרותך גם בזה.
האמת היא שאני לא מבקשת שתפסיק, אבל רוצה שתדע.
רוצה שתדע מה המשמעות של המילים שלך אצלי, ושתזכור מהו המקום שלך אצלי, ושתבין מה עובר עליי, בקצה השני של הכעס שלך.
אתה אומר שאני מוותרת מהר מדי, מרימה ידיים לעיתים קרובות מדי.
אז מה שאני עושה כאן עכשיו זה לא לוותר על עצמי. אני נלחמת על עצמי עכשיו - לפנייך - כדי לשחרר את הכאב, שאני לא עומדת בפניו.
אני טובה
ואני מועילה
ואני אוהבת
ואני מעריצה
ואני עוזרת
ואני משענת
ואני מקשיבה
ואני מחבקת
ואני יפה
ואני חכמה
ואני מלאת עוצמה
ואני נעימה
ואני שירותית
ואני אישה
ואני נהדרת

ואני נותנת את כל מה שיש בי, ועוד קצת. אולי זה לא הרבה, אבל זה מה שיש, ואתה ידעת את זה מההתחלה.

הנה אמרתי, בקול רם אמרתי.
להזכיר לעצמי בעיקר. כי כבר התחלתי לשכוח.

האהבה שלי אלייך היא לא מובנת מאליה
היא נפלאה
והיא טובה, לא רק לי, גם לך.
אני טועה?

אני אוהבת אותך.