אורגת מילים

אתה תגיד שאני ממהרת להרים ידיים, שישר אני רואה חורבן עולם וסוף, שאני לא עוצרת לנשום.

אתה צודק.

אבל ככה זה כשאתה יוצר אותי. 

יצרת אותי, עיצבת אותי, עיגלת בי פינות, חידדת בי תחושות. הכל שלך.

ופתאום שגרה. רוטינה.

אני סביב עיסוקיי הביתיים, אתה על קו תוכנית טלוויזיה אהובה וזונות חדשות על מחשב.

גם ישנות.

ושכחנו לגעת.

ואני בכלל יש לי קטע כזה של מגע איתך.

אפילו בקצה האצבע, בקו המכנסיים. כמו לאשש שאתה שם.

כמו לנשום.

וכשאנחנו חווים גל רוטינה נעלמת הנגיעה בינינו. זה לא רק סקס. הרי לפעמים אפשר להזדיין בלי באמת לגעת.

זו יכולה להיות ההיצמדות שלך אליי כשאני עושה כלים, או הנשימה שלך בתוך האוזן שלי, או סתם הסטת שיער, או חיכוך זרועות לא מכוון או כאפה אימתנית מפתיעה או נשיכה מצמררת בעורף.

מגע.

שיהיה הכי שולי בינינו, אבל שיהיה.

כי כשאין את המגע הזה אין אני. 

זה ככה פשוט וברור לי. אני נופלת לתהומות, אני הולכת לאיבוד, אני קורסת בין עולמות.

תגע בי.

המגע שלך נותן לי ממשות

המגע שלך יוצר לי הוויה

המגע שלך מקיים אותי

ומקים אותי

העננים השחורים שבראש שלי מתפזרים, הרעש נחלש.

המגע שלך מחיה אותי

תציל אותי- גע בי