טקסטולוגיה

התחלתי היום ספירה של איזונים של שבוע. המטרה היא דווקא לא להיות באיזון.
נכון להבוקר - 1:1.
המטרה עד ליום שני הבא בבוקרבשעה 8:00 - 10:7.
יעד שאפתני. שיהיה בהצלחה.

------------------
ניצחון פִּירוֹס, ניצחון שעלה במחיר כה רב, עד שיצא שכרו בהפסדו. "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
אז זהו, שלא ניצחון ולא קרב אפילו, ולא קרוב בכלל. ומי בכלל היה רוצה – מבחירתו - להיקלע לזירה?
מומלץ לא לנסות את זה בבית.
המערכה והאנרגיה היא פנימה ואף בר דעת לא יכול לפרש את זה אחרת.

----------------
הכי שפוי להיום – עומר אדם. יש כרטיסים! וזה היעד הכי שאפתני להשגה. תכל'ס יותר מעצם ההופעה.

נראה לי שעדיף את זה מאשר עשרה דיבריא. איכשהו מרגיש לי שאף אחת מאלו רלוונטית השנה או בכלל. חוץ מלֹא תִרְצָח פחות או יותר.
פתאום חשבתי שהשנה הזאת היא שנת העשר. שלנו. משמעותית. מורכבת. התחילה בעוצמה רבה, סערה גדולה, שבר עצום. במידה רבה היא עדיין כך גם אם אני לא עושה יחסי-ציבור לתחושות. התחילה עם מתנה שלא בחרתי לקבל אך בחרתי להחזיר. לקבל זיכוי ולפרוט אותו לדברים אחרים.
כמיטב מסורת המתנות אותה אני זוכרת – בעיקר שלך – ארצה השנה לתת עשר מתנות לך ולי.
את המתנה הראשונה שלי אלייך [או שאולי זו כבר השנייה ?? אצטרך לחשוב על זה קצת] כבר קניתי ונתתי. שחור כזה, דק, חלק, שאתה יכול לסדר כמו שבא לך, מלא אפשרויות, כזה שרצית.
המתנה הבאה כבר נקבעה ועל אלו שיבואו אני עומלת במרץ רב.
חלק אכין. חלק אקנה. חלק לשימושך, חלק לשנינו, חלק אולי אליי. זה הרי חלק מהלקח. מה שבטוח זה שכל אחת מהן תהיה חלק ממארג שירקם לכדי שמיכה עוטפת, בדיוק כמו החיבוק שלך.

שיר שאומנם במשמעות אחרת אבל הוא עדיין יפה...
And if you ever make it to ten, you won't make it again

ובתזמון שכאילו נכתב בציניות, אני (שוב) מעבר לים ואתה בים.  נסיעה כשברקע שלה הצבעים בתמונה אחרים.

שאלתָ. שיחררתי. הלכתָ. התהפכתי. נהניתָ. נרגעתי.הסדרתי נשימה.

מרתון בספרינט. צריך לשמור על הנשימה. יש עוד כמה ק"מ לעבור.

But remember that the pain of parting from friends will be felt by everybody at times, whatever be their education or state. Know your own happiness. You want nothing but patience; or give it a more fascinating name: call it hope

Jane Austen, Sense and Sensibility

עברנו בהצלחה את שלב א'.   כמו מבחן אבל כזה שלא יכולתי להתכונן אליו. פתע. ואתה יודע כמה חשוב לי לעבור (גם אותו)  בהצטיינות. עוברים לשלב הבא ואני עוד לא יודעת מה הוא. וזה קשה, והופך את הבטן ואת הראש, ואת הלב ואת כל מה שבינהם.

אנחנו קושרים עוד קשר, סבוך יותר, משתמשים בעוד חוט, עוד חבל, שיהיה חזק יותר. עוטף יותר.

לקשור זה אתה. אבל הפעם לא לבד. צמודים.

.Y"You do not write your life with words, the monster said. You write it with actions. What you think is not important. It is only important what you do.” ¹  A Monster Calls

¹  אין לי מקום ללבבות וטעויות של אנשים-זרים אחרים. הלב שלי מלא. וגם פצוע

חודשיים אחרי.

כמעט שלושה חודשים לידיעה הוודאית ולתחילת זמן טירוף.

(ומה עבר בין לבין)

לבחינה עצמית עמוקה, זוגית, אישית, אינטימית.

מה אני לא רוצה ובעיקר מה אני רוצה.

מה הגבולות שלי? מה הגבולות שלך?

כמה אני מסוגלת ורוצה לפגוע חזרה? במי?

שכל. רגש. מה יותר חזק?

כאב בלב. כאב פיזי של ממש. 

כשכותבים טקסטים, בעיקר מורכבים ושלא תמיד ברורים, בוחרים להוסיף הערת שוליים שכוללת פרטים נוספים, ביאורים, הרחבה.

אבל בכל מקרה אלו הם דברים שאין מקומם בגוף הטקסט. העיקר. 

הערת השוליים ביארה לי כמה דברים שאם הייתי/היינו קוראים את הטקסט טוב טוב לא היינו נזקקים לה.  אני מאמינה שלכל דבר בעולם יש תפקיד. עכשיו, בדרך להבנה זה יושב טוב טוב. אין לי צורך להבין ולקרוא עוד את הערת השוליים.

מוחקת אותה.  ומתפנה לכתוב טקסט חדש.

למה אתה? -
לא לפי סדר מחייב כלשהו (:

כי אתה הבן אדם שהכי נותן,
שהכי אני רוצה לתת לו,
שהכי יודע לקבל.

שהכי מצחיק אותי,
שהכי מושך אותי,
שהכי מרגש אותי.

שהכי מוציא ממני הכי הרבה,
שהכי גורם לי להרגיש הכי לגבי עצמי. לגביך.
שהכי אני מרגישה איתו אני,
שאני הכי רוצה ממנו עוד ועוד ועוד...

* פרק 5 מתוך הסיפור המלא - "שבע"- סיפור בשבעה פרקים - שעוד יפורסם (?).


פרק מספר 5 מוקדש לשינוי בסנטימנטליות שבי.

כבר די הרבה שנים (כן, שנים) שאני נמנעת מסנטימנטליות קיצ'ית.
נסיבות. אתה יודע.
אבל משום מה חזרה אליי רוח הסנטינמטיליות בימים אלו ועלה בדעתי שהנה היום, בדיוק היום, אנחנו 5 חודשים - נ פ ל א י ם - ביחד, וזה מרגיש כל כך טוב.
פשוט טוב.

היית מאמין אהוב שלי?