טקסטולוגיה

בושם = נוזל בעל ניחוח נעים שמזליפים על הגוף, על הבגדים, בחלל הבית, וכדומה. יכול להגיע בצורות שונות:  קרם, נוזל או שמן המפיצים ריח נעים. קראתי גם שהוא מופק בדרך כלל ממקור טבעי, כגון צמחים, או באופן סינתטי. וגם שיש כל מיני כללים כאלו, כללים מנצחים לבחירה ושימוש בבושם.

אני חושבת שמצאתי את הבושם הטבעי והמושלם לי.

(מסקנות אחרי ששניים שאלו אותי היום אם החלפתי את קרם הגוף שלי כי אני מריחה שונה והריח ממש טוב... ולך תגיד להם שאין להשיג בחנויות המובחרות כי זה הריח שלך)

 איך אפשר שלא (להתאהב בך)

אני ממשיכה להיות נפעמת (מישהו אחר רק אתמול אמר על זה "מתרגש") מהיכולת של הכוחות הפנימיים שלי/שלך/שלנו לעמוד מול מאמצים שונים ולא להגיע לעיוות או כפיפה או עקמומיות או כל דבר דומה, אלא להפעיל מולם את מאמצי ההתנגדות. זה מעורר בי תהייה: כמהנדס, באמת אפשר להעריך את הכוח שניתן היה להפעיל בביטחה על המבנה?

נקלף לו גלד בצל נוסף. הושלך ונגרס. מתחתיו נגלה איזור שכמעט היה נעלם וכשנחשף כל החושים בישרו על הגעגוע אליו. ערגה שצמחה עם דשן שלא מהסוג הנכון אבל שבכל זאת צימח עלים רעננים והיכה שורשים חזקים.

כשמדברים מגיעים למקומות נפלאים.

---------------------------------------------------------------------- 

מתנה שלישית במניין בדרך. סמל לרנסאנס העכשווי ותזכורת לפריט שהיה קיים אך נעלם. stay tuned

(זר לא יבין זאת: מרית שחורה שעל הקיר, איפה הכי כדאי להרגיש אותך בכל העיר?)

כדי שמישהו אחד יגור בשלווה בגן עדן של חזירים מישהו אחר צריך לגור בשלווה בגן עדן של שוטים.

גן.

עדן.

מחום קיצוני. לקור קיצוני. ולא בעונות הצפוית.

מעונה ארוכה (הערה לעצמי:ארוכה מדי) רגועה באופן קיצוני,  שבתוכה עברה איוושת רוח קטנה שכל שהספיקה זה להזיז עלים קטנים,

אבל היתה מספיקה להרחיק לוחות אדמה.

לסערת טורנאדו קיצונית שהרעידה אדמה, עצים וכל מה שבינהם.

לוחות אדמה התרחקו ועכשיו התקרבו ומסתדרים לכדי חלקים של פאזל.

כשהם מתקרבים ומתנגשים עולים ניצוצות.

החום הרב שעולה מהם מרגיש דווקא עוטף ונעים. בכלל לא שורף.

מתיך את הלוחות זה אל זו.

זה בעיקר מרגיש. וחי. ובועט. וסוער. וקרוב. ואוהב. ומחובר. ומחבק. ונוכח. ופותח. ומגיע. ועמוק. וכמה זה היה חסר. 

כשזה עמוק
הרוח כמו נושאת אותך למקומות זרים
כשזה עמוק
שלגים של כעס בתוכך בין רגע נמסים

פאק!! קברתי מתחת לבטון מהר מדי. ואת העצם הלא נכונה.  צריכה להוציא אותה והיא כבר די אכולה. צריכה בעצם להכניס לשם עצם אחרת. אז עכשיו אני בלי שתי עצמות כשאת אחת מהן אני עוד צריכה.  

(תובנות על תובנות מעיבוד יום שני)

(פחות חיובי)

בדיוק כמו שבמאפיה קוברים גופה תחת שכבות בטון ביסודות של בניין יציב, כדי תישאר שם ולא תצוץ לעולם, אני נפרדת היום מעוד עצם. שמה אותה שם מתחת לבטון. 

(תובנות מעיבוד יום שני)

(כן, זה חיובי)

עיבוד עור, עיבוד תמונה, עיבוד שבבי, עיבוד מידע – כמעט כמו אלו, ימי שני הפכו לימי העיבוד שלי.

כשמדברים על עיבוד עור של חיה מכוונים לכך שהעור של החיה לא ירקב, משנים את מבנה החלבון שבו כך שהוא לעולם לא יחזור להיות עור גולמי (כי מי רוצה להירקב?).  

כשמדברים על עיבוד של תמונה מבצעים גם כן בטכניקות שונות שינויים לשיפור התמונה, הסרות פגמים, יפוי המציאות שלא לומר יצירת אשליה לרגע.  (כי מי לא רוצה מציאות יפה יותר?)

בעיבוד שבבי לוקחים חומר גלם גדול ובעזרת כרסום, השחזה, חריטה, קדיחה ועוד מסירים חלק החומר לכדי יצירת עצמים וצורות שונות. (כי מי לא רוצה לעצב משהו כראות עיניו?)

אנחנו מעבדים גם כל מיני נתונים ומידע שנקלטים אצלנו ומשפיעים על הפירושים שלנו, התגובות שלנו, את עצמנו, את עולמנו, את הגבולות שלנו וגם של אלו מסביבנו.  (כי מי רוצה להתמודד עם הכל?)

המשותף לכל תהליכי העיבוד הוא שהם גם תהליכי איבוד. של חומר. של חָיוּת. של פגמים ואירועים. טראומות. סתם דברים שמחליטים להשיל. כי הם לא יפים. לא נעימים. לא מסתדרים לנו עם המציאות שלנו. הרצונות. הפנטזיה.

בפעם הבאה שמישהו יאמר לי שהוא איבד משהו, או שאולי אאבד בעצמי (?) אחשוב שזה בעצם חיובי.

ומכל הסימנים שבעולם, זה סימן ש...?

יש הרבה סוגים של סימנים. שפת הסימנים, תמרורים, סימני קריאה, סימני שאלה. גם יש סימניה שעוזרת לנו לזכור איפה הפסקנו בפעם האחרונה. זה סוג של סימניה אבל גם סוג של סימן לאהבה. להשתייכות.

הרבה נכתב כאן בשפת הסימנים.

בטוחה שאם אחשוב טוב אגלה כאן עוד כמה.

כשבחדר עובד מזגן קר ואני מתחת לפוך ואתה כבר מעל לשמיכה, מתעורר לפני ושולח יד ארוכה. חופן שד, צובט פיטמה ובגירוד ציפורניים חזק לאורך הגב מגיע מאחור בין הרגליים שלי ומרגיש כבר כמה רטוב מהדרך הקצרה/ארוכה שהיד שלך עשתה. זה סימן לקריאת השכמה. זה סימן לפנות מעט את ערימת הכריות הרכות סביבך, למשוך אותי להסתובב אלייך שאוכל לטמון את הראש בתוכך ולהרגיש את השערות מדגדגות קצת, מעקצצות טיפה ומלטפות לי את הפנים.

להריח אותך, כמה אני אוהבת את הריח שלך.       להרגיש את הגוף החום שלך, חום של בוקר. של שינה עמוקה. חום.

מרגישה איך הגוף שלך מתעורר [באגדות היו אולי כותבים כאן לאט לאט אבל בעצם זה מהר מהר]. ממשיכה להרגיש את היד שלך בין הרגליים שלי. עוד . הוספת כאן פתאום גם ויברטור קטן ורועד לתגבורת? ועוד. וגומרת.

ואחרי זה אתה נכנס אלי.
ואני נכנסת אליך.
ואתה בפה שלי.
ואני לפנייך.
כורעת.
פותחת.
מקבלת אותך.
ואתה מסמן אותי בסימן נוסף.
ואני גומרת (שוב) ואתה גומר.

רציתי לצאת לעבודה בלי להתקלח ולהוריד ממני את הריח שלך.
קריאת השכמה. זמן להעיר את כולם ולצאת.

אשה אחת בודדה החזיקה מטאטא וקרצפה את רצועת הפלדה. "מה את עושה כאן?" "אני מנקה את קו המשווה", ענתה האשה. "מה? זה קו המשווה?" קרא קונרד והצביע על רצועת המתכת הבוהקת. "ולמה את מצחצחת את הדבר הזה?" שאל הסוס. "היו לנו כמה סופות מונסון במשך שלושה ימים", אמרה המנקה,"גלים התנשאו לגובה בית בן שלוש קומות והבוקר החלה חלודה להצטבר על קו המשווה. אז עכשיו אני משפשפת את החלודה, כי אם החלודה תמשיך לכרסם את המתכת, עלול קו המשווה לקרוס ואז יתרסק לו כדור הארץ לרסיסים". "הכי טוב שתצבעי את קו המשווה הטיפשי שלך בצבע נגד חלודה", אמר הסוס, "ואז הוא לא יחליד כלל". "הוא מוכרח קצת להחליד", ענתה המנקה,"כי אחרת אני עלולה לאבד את מקום העבודה שלי".

כנראה שלא כדאי לאישה למצוא עצמה בודדה או שלפעמים סוסים פשוט יותר חכמים ממנקות.

הכל יסתדר ב 35 במאי.