פעמיים עשינו את הסיבוב הזה ירושלים - סינגפור. אותו תאריך קלנדרי, כמה חודשים הפרש. כמה כל סיבוב שונה מהאחר. כמה.
כאילו היו שני זוגות גלגלים שמורכבים על כלי רכב שונה. כזה שנוסע בכיוון אחר. במהירות שונה.
הגיר לא חורק.
מספר הנוסעים שונה.
הורדנו טרמפיסטים. אחרים נבחרו במשותף להצטרף למסע.
חפצים מיותרים שהיו בבגז' והכבידו על מהירות הנסיעה פונו.
פתחנו חלונות לאוורר את המועקה גדולת הגוף שישבה על הספסל מאחור ונכנסו במקומה חום נעים ואוויר טרי.
לירושלים של פעם לקח הרכב רק את שנינו. אבל לא היינו שם לבד. כן, בקושי סחב בעלייה.
לירושלים של עכשיו כל מושב פנוי נתפס אבל הלבד והאינטימי שלנו מצא לעצמו מושב נוח משלו.
בסינגפור של פעם שאלתי מרחוק איך אתה? וענית בסדר (אבל בתכל'ס לא).
ובסינגפור של עכשיו שומעת, מרגישה, לא צריכה לשאול.
אני יודעת שאתה.
אני.
אנחנו.
בסדר.
לפעמים מקום הוא לא רק מקום
