סגורה ומסוגרת, אבל האלכוהול חוגג לי בדם והחרמנות מטפסת בין הרגליים.
עוד רגע אצטרך ללחוץ על הגז במכונית השכורה הידנית, היחידה שמצאתי פנויה בקיץ הקורוניאני הזה, את כל הדרך מהצפון למרכז עשיתי בפקק עם רגל על הקלאצ', קצת כמו בחיים שלי בתקופה האחרונה. לחיצות חשובות שמאפשרות להוריד או להעביר הילוך.. קדימה או אחורה, העיקר לא להכבות.
עוד רגע מתאפסת בתוך הרכב וחוזרת צפונה, הראש מסוחרר מבירה מוגזמת מאלכוהול, אבל יודעת שאין ברירה אחרת מלבד לתת לאדי האלכוהול להתאדות ולצאת לדרך..
והחרמנות בלב, בגוף, בין הרגליים, בין האזניים.. מתהדקת.
רוצה לפרוץ מגבולות עצמי ונכנסת לכתוב כאן רגע לפני ההתנעה הביתה, כי הגיע הזמן לחזור.
יודעת שאני יכולה, ובאותה נשימה גם יודעת, שאם יעצור אותי שוטר על ינשוף , סיכוי גדול שהאלכוהול ינצח...
אבל משהו בי יודע שאין ברירה אחרת מלבד לצאת לדרך ולשמור על עירנות מירבית, משהו בי יודע שהחיים מחכים לי וכל מה שנותר לי לעשות זה להתניע אותם ולצאת לדרך, אפילו על אדי האלכוהול המוגזם ותחושת הריגוש בין הרגליים ממפגש שבכלל לא קרה, מלבד בראשי הקודח.