פתאומית לעד

של בני האדם

הוא להתאהב... 

הם מקיפים עצמם בחומות מגן כבדות

במגיני שריון בלתי עבירים

באותות ובמופתים

הפחד הגדול מלהתאהב על באמת

להרגיש 

הכל

עד קצוות העצב

שזה קצת כמו עיצבוב וקצת כמו עצוב

אבל זה חלק בלתי נפרד מ להתמסר לאהבה

ומי שבאמת רוצה להכתב בספרי האהבה,

לא יכול שלא להסחף בה.

והפחד המשתק הזה מרחיק את כל הסיכויים

להיות מאוהבים.

ואם אפשר להשאיל מעידן רייכל, אז ככה בעצם : 

לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

לחבק אותה בלילה
כשהיא נרדמת
אז כל העולם נרגע
לנשום אותה עמוק
לדעת שתמיד
אני אהיה שם בשבילה