טרי מאתמול...
יום של סידורים בירוקרטיות ומלא שיט
ואני ?
נוהגת ובוכה
נוהגת ובוכה
מחליפה שירים בספוטיפיי עד שיגיע האחד שיפרק לי את הלב וישחרר את הכאב.
והם מגיעים,
בזו אחר זה אלתרמן פוגש את גולדברג שמתרפקת על תרצה , עוברת בדרך רחל ומרסקת אותי עם שלמה המלך. ככה זה כשהביקוש לאהבה לא מסתיים לעולם.
והדרך ארוכה ומפותלת, אני נופלת וקמה ומתרסקת , טוב שמשקפי השמש מסתירות את הפחדים ואת הדמעות..
נוסעת נוסעת לא יודעת לאן, מסיימת את רצף ההתחייבויות ומחליטה לרדת לים להחליף את התדר באנרגיה כחולה מהמצולות, זו שהסעירה במשך שנים את ספני הים, המלחים, יורדי הים, הצדפים והנערות המחכות על החוף.
הווייז מחליט עלי וטוען שהדרך חייבת לעבור על רחוב הרצל בחיפה, נזכרת בפלאפל המושלם בבודקה הקטן שיש שם באיזור, זה של הדתיים, שהכל בו פשוט וקטן וצנוע , כמו פלאפליות של שנות ה 70 כשעוד לא הייתי קיימת, מקום כזה שהטעם של הלב שנכנס בכל מנה, והתדר המחוייך עם מלוא ההודיה של בעל המקום, טעימים אפילו יותר מכדורי החומוס המטוגנים.
ופתאום ברמזור קולטת אותו משמאל,
גבר בשנות ה 50 המאוחרות לחייו, כפוף מעט, גורר רגל וכפוף גב, בזמן שהוא מסדר את הכניסה לחנות "אקזוטיקה" שבין שמה לבין מה שיש בחוץ, המרחק הוא כמו מכאן לסאן פרנסיסקו.
והבחור הזה שנראה סובל מאד מהגב או מהרגליים או מי יודע, מלב שבור לרסיסים, לא נכנע לאי נוחות או לכאב, אלא הולך וחוזר, מרים את הארגזים שנראים כבדים במיוחד, מסדר, מטאטא את הכניסה לחנות הריקה , שנראית כמו חנות של טמבור או משהו עתיק ולא ברור.
הרמזור מתחלף ואני מתרחקת,
אבל משהו בי עוצר פתאום, מין צורך בלתי מוסבר להניח על האיש הלוחם הזה פרוז'קטור של אור, לומר לו כמה מרגשת אותי המסירות שלו לעסק, זה שהנחתי לחשוב שמפרנס את משפחתו הקטנה , מסירות לחיים על אף ולמרות המגבלה שמלווה אותו ונדמה שלמד לחיות איתה בשלום והשלמה.
אבל איך עושים את זה למען השם?
קודם עוצרים, אני אומרת לעצמי, פשוט מוצאים חניה קרובה ומחפשים סיבה להכנס לחנות שלו, בטח אמצא שם משהו שאני צריכה, גם אם משהו קטן שיצור בינינו חיבור רגעי קטן, שבו אוכל לחייך אליו ולומר לו... אבל מה ?
ובאופן שבו החיים אוהבים לדבר אלי, מתפנה החניה מימיני ברחוב אולי הכי עמוס בחיפה של צהרי היום, ממש מול החנות ה"אקזוטית" שלו בשד' הרצל 73, אז אני עוצרת ומחנה.
התירוץ שלי כפול הפעם, הרעב לפלאפל המושלם בדוכן הקטן שמימיני והאיש ההוא מהחנות שמשמאל.
הוא עומד ומטאטא את הכניסה לרחוב בדיוק כשאני מתקרבת, מחייכת אליו רגע לפני שאאלץ לחסום את החיוך במסיכה ואומרת משהו על כמה שהחנות מזמינה מבחוץ על זה שנכנסתי רק בגלל שהחנות קרצה לי מרחוק, ונראה שבטוח אגלה שיש בה משהו שאני צריכה ושכחתי.
העיניים המחייכות שלו, שניבטו מתוך פנים עייפות ומקומטות עשו לי מדורה קטנה בלב, ונכנסתי לחפש משהו, מתחייבת בפני עצמי למצוא.
שתי שניות מהכניסה כבר הבנתי 2 דברים.
1. הוא לא הבעלים של החנות למרות המסירות המרגשת.
2. מדובר בחנות של ציוד ואוכל לבעלי חיים
עברו כמה שנים מאז שהכלב האחרון שהיה לנו , עזב את העולם, ועוד עשור מאז שגידלנו סוסים במושב וגם אז, חציר ותערובת לא באמת קונים בחנות חיות..
אבל קולר.... אמיתי כזה.. לא שעשוי משי או מכסף ועור, קולר אמיתי, של חתלתולת מין שורטת או של כלבה סוררת שזקוקה לאילוף משמעותי, כאלו מעולם לא היו לי..
רבע שעה של שוטטות בין קולרים מכך הסוגים, כאלו שנראה ששוכבים בחנות מיום שהוקמה, ואני מפשפשת בינהם, מחפשת את האחד שישב לי נכון על הצוואר, לא הדוק מדי ולא גדול מדי, עדין מספיק כדי שירגיש כמו קישוט ובכל זאת יהיה יעיל לאילוף..
על כולן היה כתוב xs וזה נשמע לי קטן כל כך ואיך אני מודדת קולר על הצוואר
באמצע של חנות חיות לעזאזל ובאיזה תירוץ בדיוק ?
ובכל זאת... מה יש לי להפסיד ... הפינה שבה נמצאים הקולרים היא פנימית יותר , והחנות הזו ? ממילא לא המקומות שבהם אני מסתובבת או שאגיע אליהם שוב, הלא נכנסתי לכאן רק בגלת האיש המסור לעבודתו שנגע לליבי ולמה שהיקום יקלקל לי עכשיו ויביך אותי בכוונה על לא עוול בכפי ?
מקסימום... אמציא משהו טיפשי במידה ואתפס כשאני מודדת את הקולר ואומר אותו באלגנטיות מבינת עניין, והכל יעבור בשתיקה.
אז תפסתי תעוזה ורגע שבו הייתי לגמרי לבד , ומדדתי רק כדי לראות שהוא נסגר. לא היתה מראה שאבדוק אם זה יפה, אבל גם זה היה יותר מדי והודיתי לאלוהי הכלבות וחתלתולות המין על שעשה שלא אתפס בחולשתי , אספתי שלושה קולרים ושתי רצועות שנראו לא רע, והגעתי לשלם עליהם בקופה, סכום מצחיק של 100 שקלים בלבד.. מחיר של רבע קולר בכל מקום שמוכר קולרים לנשים שכמהות לקשר.
רגע לפני שיצאתי מהחנות, נכנס שוב האיש שבעקבותיו הגעתי, העביר עוד ארגז משם לכאן ועוד משהו מכאן לשם והתיישב.
ההוא שברור היה שהוא הבוס הגדול של החנות, נכנס לרגע לקופה, לקח את התשלום, הכניס את הקולרים שלי לשקית, תוך כדי שהוא שולח את האיש החרוץ לעוד משימת סידור, רגע אחרי שהתיישב.
ואני ידעתי שזה הרגע, הבמאי של החיים צעק לי "אקשן" ורגע לפני שיצאתי מהחנות והחזרתי את המסיכה לתיק, חייכתי אל האיש ההוא שהרגיש לי כמו השראה מרגשת להתמודדות עם מגבלה, ואמרתי לבוס שלו ולו שבתכל'ס, רק בגללו נכנסתי בכלל... שעברתי במקרה וכשראיתי אותו מסדר ומנקה את הכניסה במסירות שכזו, זה ממש עשה לי חשק להכנס ולראות מה מוכרים בפנים, שהכניסה לחנות נראתה מזמינה כל כך בזכותו, שאפילו לא ידעתי שאצטרך משהו.
את החיוך בעיניים שהפכו לחיוך של ממש (על הפנים של האיש החרוץ) אני לא אשכח, גם לא את המבט המבולבל/נבוך משהו של הבוס שלו שאולי יעריך אותו קצת יותר מעכשיו, לפעמים אנחנו זקוקים לעיניים אחרות כדי להבין כמה ברי מזל אנחנו.
והכי מהכל, אזכור את הרגע ההוא שבו הוא התרומם מהכסא כדי לבצע רת המשימה הבאה שקיבל , ויכולתי להשבע שהפעם הוא הלך יציב יותר, משהו בצליעה שלו כאילו ונעלם לרגע, אולי בכלל דמיינתי, או שאולי קומתו הזדקפה מעצם המחמאה, כמו מחווה של אלוהים, לכמה רגעים של חסד.
אז עכשיו יש לי אוסף קולרים חדש (ישן😉) אני לא יודעת מתי יהיה להם שימוש ממשי, אבל כל פעם שאני נזכרת בהזדקפות של האיש ההוא מאתמול, נושרות ממני דמעות לא ברורות של כאב, אולי של אהבה.
