אין לי מושג איך נגררתי לשם, אסקפיזם כזה שמבקש שאצא,
בריחה בלתי נגמרת מחדשות לא מועילות או סתם מטרידות תוך ניצול מקסימלי של הזמנות מפתות לכל גגות החוגגים בעיר המהממת והמיוחדת הזו :)
מערב פיצות על טאבון בחצר של חברים ועד לג'אמים לוהטים לתוך הלילה בין הבתים.
אז יצאתי, מחליטה שלא להתנצל על הבחירה לצאת ולבלות במקום להשאב למרמרת ביתית מיותרת, תוך הקשבה מעייפת להסטות והתזות של רעל בערוצי החדשות.
וכך עבר החג הלבן הזה, ממסיבה בחורשת האקליפטוסים של חוף הכרמל ועד לאפטר פארטי קסום בירושלים. לא העיר, הרחוב.
את רוב האנשים שרקדו שתו, עישנו והתלהבו, לא ממש הכרתי. הגילאים של באי הגג נעו מבחורים ובחורות שגירדו את העשרים המוקדמות ועד
לאלו שחצו את החמישים, המוסיקה חיברה בין כולם באנרגיה קוסמית, ואני גילגלתי לי קטנה, מזגתי לי כוסית מהאקס-או שהחליק בגרון כמו שקוניאק טוב יודע לרדת, ונסחפתי לשיחה מתקתקה עם ילדונת יפהפיה ומסקרנת שהעיפה לי את הראש במחשבות על תיאטרון ועל הערגה שבוערת בי להפקה חדשה, אפילו שהחיים צועקים לי בכל הכוח שזה ממש לא הזמן :/ אז איזה זמן..? כן.. איזה זמן הכי מתאים? (שאל ארצי ואני נשארתי בלי תשובה גם הפעם).
העובדה ששכחתי את הטלפון בבית גרמה לכך שאהיה נוכחת במלוא הנוכחות האפשרית, מה שאומר שכלום לא יכול היה להפריע לי מלהתמסר לכל מה שקורה שם על הגג ולשכוח מכל מה שקורה מחוץ, עד שמישהו זרק משהו על השעה המאוחרת או המוקדמת (תלוי מאיזה צד של היום בוחרים להסתכל על זה) וגרם לכולם להתחיל ולהתפזר כמו כדורים של סנוקר אחרי מכה מדוייקת של וירטואוז שולחני.
האינטלקטואל התחיל לאסוף את עצמו תוך כדי שהוא זורק לי מבט מחוייך ששואל ומכריז בו זמנית על תזוזה הביתה,
אני קלפתי את עצמי מהכיסא, נפרדת לשלום מכל מי שהספקתי להכיר ומהמעט שלא ומחפשת את המעיל שאיתו טיפסתי כשרק הגענו.
ואז נזכרתי שהוא בכלל על באשיר, הבחור שחיפש משהו חם לזרוק על עצמו קודם, כי הוא לא הביא איתו שום דבר ארוך ונהיה לו קר פתאום.
ואני, נהיה לי חם פתאום כשנזכרתי, באשיר קלט מרחוק את המבט המחפש שלי והגיע לקראתי עם המעיל שהיה נעים וחם עכשיו פי שניים,
כשהוא עטף אותי בו באבירות נעימה וחיבק אותי לשלום, חלפו איתי המחשבות על הדברים הקטנים והחשובים באמת, ועל איך בתוך הטירלול ההזוי שמשתולל כאן בחוץ, כולנו כאן בפנים, יחד.
צעירים, בוגרים, נשים, גברים, יהודים, דרוזים, ערבים, נוצרים ומוסלמים, לוגמים מהחיים בלגימות של שלום ואהבה, ולא נותנים לכל השיט הזה שמסביב לחלחל לתוכנו.
יום אחד זה יקרה, לא בלי שנרגיש... אנחנו כבר מרגישים. והלא תמיד חשוך כל כך לפני עלות השחר.
