סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 3 שנים. 2 במאי 2021 בשעה 19:53

 

 

לפני כמה לילות,

דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.

דיברנו הרבה, על אהבות ואכזבות וחתולים.

אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת,

מעריצה בחתולים וקצת גם בי,

זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו,

או מאיזה גובה יזרקו אותם,

הם תמיד יפלו על הרגליים,

יחייכו חיוך חתולי, אדיש ומתנשא

וימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה

ואף אחד לא נפל ובטח לא הם.

 

 

כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא,

הוא שתק רגע ואח"כ ענה,

שזה בכלל לא ככה, אלא אחרת לגמרי.

שבעצם, הם נופלים על הגב ונשברים כל פעם מחדש לרסיסים,

אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם

ושכולם מצפים שהם יפלו תמיד על הרגליים

ואז הם לא מראים לאף אחד,

שזה בכלל לא ככה באמת.

 

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי, בלילה ההוא,

כשאמר את המילים האלה וטוב שלא ראה.

 

כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,

כשהוא היה מוריד את העיניים,

הוא היה רואה ת'רסיסים שלי על הרצפה.

 

 

(ורד מוסנזון וסיפור מרסק שצועד איתי מגיל שש עשרה וקצת)

Ollie​(נשלטת) - וואו, גם מגיל 16 שלי!!
חתיכת נוסטלגיה.
כתבתי אותו בכתב יד במחברת.
לפני 3 שנים
אָמָאזוֹנָה​(אחרת) - איך מרגש למצוא אחות ל"דברים שצריכים לעבור" ללא ספק אחד מאותם ספרים מחבקי לב, שליוו את פסקול נעוריי שהיו מהורהרים ונוטפי חלומות על אהבה 💞 כיף שבאת !
לפני 3 שנים
Ollie​(נשלטת) - כיף ממש ❤️
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י