זה היכה בי כמו גל מהיר ועצבני, כזה שמתנפץ בלי אזהרה מוקדמת בדיוק ברגע שבו הרמת את עצמך מהמים אחרי צלילה שקטה וארוכה ולא מאפשר לך להרים את הראש כדי לקחת אוויר ולנשום..
ההבנה הכואבת שאולי לעולם לא אצליח להגשים את הפנטזיה שלי להתמסר עד הסוף.. שאוכל לכתוב את הדמיונות שלי ולחיות בתוכם כמו היו אמת מוחלטת, שאוכל לחיות בתוכם לרגעים קצרים, אבל לעולם לא אוכל להתמסר עד הסוף הטוב,
וההבנה הזו מונחת לה בארון, מתריסה בי כל פעם מחדש, בוחנת אותי, מותחת גבולות דמיוניים ומשחקת בי כרצונה, מתעקשת להיות זו שתאלף אותי להתמסר רק לה.
ימים באפור
לא לבן
לא שחור
הבטן מתכווצת
לא מחום לא מקור
הכאב חוצץ
בין העולם לביני
בלתי אפשרי
וכל כך גאוני
איך ברגע אחד
הכל משתנה
השעון על הקיר
מתקתק כמו מונה
וחוזרת אחורה
במסלול המוכר
לגלות שהזמן לא שינה בו דבר
ברגל יחפה בצעד לא בטוח
עוצמת עיניים מתמסרת לרוח
גלגלי הזמן מסתובבים בלי מעצור
טסים קדימה לפעמים גם לאחור
ובסופו של היום נספרים רגעים
שהפכו את היום מנסבל לנעים.
