הימים האחרונים מתישים אותי..
כמה שאני משתדלת להיות ולהראות חזקה כלפי חוץ, אני מפורקת מבפנים.
רק השירים מצליחים לתדלק את חיי כמו חמצן, רק מילים שחודרות אל עורקיי אל נשמתי ומצליחות לאסוף אותי מליפול ולקרוס לתוך האפור אפור הזה.
ומה שמשוגע בעיני זה שאפילו כאן, במקום הכל כך חסוי הזה שבו אני שם בדוי נטול דמות ופנים, גם כאן אני ללא מצליחה באמת לשחרר ולהקיא את התחושות המכאיבות שמפרקות אותי..
זה לא הזמן הנכון ליפול על הגבר שלי שגם הוא נמצא עמוק בתוך העומס של עצמו, זה הזמן שבו אני זו שצריכה להכיל ולחייך, ולרכך ולספק, זה לא הזמן להתכנס לתוך עצמי.. ובכל זאת אם אפשר היה לנטרל הכל, לקחת פסק זמן ממירוץ החיים המשוגע הזה, מעול האחריות הבלתי אפשרית הזו לכל האהובים עלי.. ורק מילותיה של רחל שפירא מחזקות אותי עכשיו ומנחמות לרגע קל, עד הרגע הבא..
יודעת שימים טובים בדרך.. שהכל זמני, הטוב , הרע והבערך...
"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה..."
