ואולי, רק איתו זה מצליח לי באמת?
אולי הפכתי כל כך משוייכת עם הזמן.. עד שאיבדתי את היכולת הבסיסית להשתייך שוב לעצמי ולהחליט עלי,
אולי הפכתי כל כך משוייכת לו עם הזמן, עד שלא הבחנתי שהוא זה שמחזיק במפתח היחיד שמפעיל אותי ככה, גורם לי להתמסר ולהפקיד את עצמי עמוק לתוך המוח שלו, המוח המטורף הזה שנותן פקודות לידיים שלו, לזין שלו, לכל החורים שלי שהפכו לשלו ופשוט עושה בי כרצונו.
לפעמים אני שואלת את עצמי איך לא חשבתי כשעוד אפשר היה, לשכפל מפתח אחד גם לעצמי.
זה לא שאני חוששת שהוא יכאיב לי יותר ממה שאהיה מסוגלת לספוג, הוא כבר למד אותי, הוא יודע, הוא גם יודע היטב איך למתוח את הגבולות הראשונים שהצבתי לעצמי וליצור עבורי חדשים, הוא יודע לעשות את זה בחכמה, בטעם, בידיעת הקורבן, באהבה האדירה שלו אלי והרצון הכנה להתרגש ביחד איתי,
הוא הרי לא באמת רוצה שיכאב לי, כי כשיכאב לי, יכאב גם לו, הוא פשוט נהנה מהעובדה שהלב שלי שבוי וכרוך אחריו, עד שבכדי לזכות בו אני מוכנה לעשות כל מה שידרוש ממני, ואין ספק שהוא נהנה מהעובדה שברגע שהוא מחליט ונותן לי סימן אני הופכת להיות בשליטה מוחלטת שלו.
זה לא שכל הזמן אני בתפקיד, אבל עצם העובדה שהוא יודע שאני יודעת, שאני מבינה את המקום שלי, שאני מודעת לתפקיד שלי ומבינה, שמתחת להכל, מעל הכל, ולפני הכל, אני שלו.
אבל לפעמים..
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הוא היה מפקיד את המפתח אצלי, ואני הייתי יכולה להעביר אותו כשממש מתחשק, אפילו לכמה רגעים למישהו אחר.
והמלכה שבי, מה איתה?
כשאני ממש מתגעגעת אליה אני מתהפכת, אין לי שום דרך לדעת מתי זה יקרה, אין לי שום דרך או יכולת לזהות את הרגע שבו היא מתעוררת מתוכי ומתפרצת החוצה, זה יכול לקרות אפילו תוך כדי, אבל ממש תוך כדי, כשאני קשורה ומוצלפת, כשהפה שלי משמש כמשאבה רטובה ועוטפת למלוא זכרותו הזקופה.
גם אז היא עלולה להשתחרר מתוכי פתאום, מי שלא מכיר את התחושה המטורפת הזו של המאבק בין הנשלט לשולט שבתוכו, לא ידע מהי שליטה אמיתית בחייו.
ברגעים האלו כשהיא מחליטה להתקיל אותי במיוחד, היא מגיעה דווקא כשאני תחת השליטה שלו,
ואלו הרגעים בהם הכי קשה לי להאבק בה, היא חזקה ממני ובוערת בתוכי כמו לבה רותחת בתוך הר געש, מאיימת להתפרץ בכל רגע, ואני הקטנה והנשלטת, נאלצת פתאום לשלוט בה כדי שלא תחרב את הרגע..
אבל היא בשלה, תרתי משמע.. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותה להשאר בתוכי כמו שוטרת סמויה, להסתתר בתוכי ולהנות מהמקום הזה שבו היא לא צריכה לחשוב על שום דבר כי מישהו אחר חושב שם בשבילה, וכשאני לא מזהה אותה בזמן היא פורצת מתוכי ומתחילה להשתולל, וזה לא משנה כמה כנועה הייתי רגע אחד לפני שהתעוררה, היא נכנסת בי כמו רוח עד שאני מתהפכת,
ואז.. הטונים הכנועים והמתמסרים שלי מקבלים גוון מלכותי, יהיר ומתנשא, תנועות הגוף שלי הופכות מרפויות וכבושות לאצילות ודורשות, והמבט בעיניים... אותו כבר אין אף דרך להסתיר, מצמרירי ורך הוא הופך לחודר ומסרס. ממרצה ומתחנן הוא הופך לנוקשה ומשתק, ובציווי חד ועמוק מנוטרל ממילים הוא משתנה ומצפה ליחס ראוי.
ויותר מהכל, ברגעים בהם היא פורצת מתוכי במלוא תשוקתה המלכותית, נדמה לי אז שגם הוא לא עומד בפניה, נדמה שהתגעגע אליה עד כדי כך שהןא מתקשה להסתיר את ההתרגשות הגדולה מהביקור הלא צפוי שלה, ולרגע אחד מופלא ומפתיע, נרקם לו פתאום סוף אחר לעלילה.
בשבוע האחרון היא הופיעה בכל הזדמנות, הזכירה לי כמה התגעגעתי אליה, כמה התגעגעתי אלי.