פתאומית לעד

 מילים..

כמה כוח ועצמה יש להן, כמה חשוב לזכור כשמשליכים אותן על מישהו, גם אם משליכים אותן לבלוג שכאן, בידיעה ברורה שבסוף יגיעו ליעדן.

השלכות של מילים,

כמו השלכה של זבל לפח האשפה,

או השלכה של סוכריות על חתן בר המצווה, וכל סוגי ההשלכות.

כשאני כותבת אותי כאן,

אני משתדלת להסיר את המסיכה היומיומית, ולהשאר חשופה כנה ואמיתית, לא תמיד זה מצליח, לפעמים עלול להכאיב ולהבריח, אבל הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות איתן זה לנסות להוכיח, רגשות לא נדרשים להוכחה או תּוֹכָחָה.

רגשות הם כמו מים על אבן. זורמים, מלטפים, משקפים, ואם הם ממשיכים לשעוט קדימה באותה התשוקה התמידית ובאותו הכוון המרשים, הם חורצים סימן לעומק, גם בסלעים הכי קשים.

לא פשוט לי.. גם אם לרגע עוד חשבתי.. נראה שזה חזק ממני, המילים שזרע בי כבר השרישו בי לעומק, היכולת שלו לשוטט לי במחשכי המחשבות ולהעלות בלחיי סומק.. 

איש (מלבד האינטלקטואל) מעולם לא התקרב אלי כמותו, וטעיתי כל כך כשדמיינתי ששחררתי מעצמי אותו. זה כאב אחר כך ושרף כמו סטירה חזקה, כמו מכת בומרנג שנוחתת בהפתעה. 

כמה שעות לפני כן הגיב לי כאן מישהו על משהו שכתבתי לפני 7 שנים, ובינינו, מה הסיכוי שמישהו ידפדף עד לשם בבלוג המשעמם שלי שרק לאחרונה התעורר לחיים? והנה, הוא חיפש וגם מצא. 

מאוחר יותר, אחרי שהרגשתי את הכאב החד, את הדמעות נושרות ואת עוצמת המעוף של הסטירה מעצמי, הבנתי עד כמה המילים ההן מלפני 7 שנים (שלא הייתי מוצאת אותן ללא אותה התגובה) נוגעות באותה נקודה ממש, באותם מקומות כואבים. 

והנה הן, המילים של אז..

שחזרו אלי היום:

"ככה מרגישים כשהכל בוער
שריפה בעוצמה שכזו עד שהכל מתפורר
מדורה של רגשות
של כאב של ריגושים
הכל נשרף באש עד שלא מרגישים"

ועכשיו לחלום 💫