פתאומית לעד

כמה כשרון דרוש היה לו כדי שיצליח לפספס אותי אחרי שלא הסניף אותי זמן רב כל כך..

כמה כשרון היה דרוש לו כדי שיצליח לפספס אותי כשאני כל כך קרובה אליו..

כמה אדישות או חוסר עניין, כמה טיפשות או אגו מטומטם דרושים למי שמודע לעובדה המזהירה

כי הוויתי במלוא נוכחותה מתנועעת במרחק נגיעה ממנו, ועדיין בוחר (או באמת מרגיש) להשאר אדיש ובלתי נגיש, במקום אחר רחוק מכאן.

כמה מדושן מעונג, כמה שבע ושיכור מאהבה יכול היה להיות כדי שיצליח לפספס זכות נדירה שכזו לטעום אותי מעט, לטעום אותי כמעט.

כמה תמימה הייתי לחשוב שיש אמת פשוטה במילים הגדולות שזרע בתוכי בחודשים האחרונים, ביכולת שהיתה בו לקרוא אותי, לתת לי להרגיש שהוא יודע אותי, מרגיש אותי, בכל פעם שבה כתב שאני שקופה לו ויפה לו.. כמו אור מבטיח שמנצנץ באפלה, 

ועכשיו.. מעניין כמה זמן יעבור עד שיגיע האחד שראוי לקחת אותי באמת, האחד שראוי לזכות בי כמו בפרס, האחד שיצליח להפנים את הזכות המטורפת שנפלה בחלקו ואפשרה לו לדעת.. לגעת.. להתקרב אלי עמוק כל כך, שידע לחזר בסבלנות אין קץ ובכל הכוח, להתאמץ בכל המוח.. שלא ייעז לפספס אף הזדמנות, אפילו קטנטנה.. עד שיצליח למצוא ולסובב את המפתח הנכון, שיהפוך את הסוררת הנסתרת שבי לנשלטת מופלאה ענווה ונכנעת

ואולי... רק מי שנפשו לעולם לא תשבע ממני, רק מי שבליבו יהיה צמא תמידי אלי כהלך במדבר.. אולי רק הוא יזכה, אולי רק הוא יוכל

ובין לבין, מברכת כל כך על הלא מובן מאליו, על האינטלקטואל המופלא שתמיד יודע,

היחיד שאני באמת שקופה לו ויפה לו עד אין קץ, שיודע להכיל אותי מגובה הרצפה ומצמרת העץ,

וכמה טוב שיש לי את עצמי ככה במלוא העצמה, במלוא התשוקה, במלוא השובבות הסקרנית הנדרשת

כדי לסובב את המפתח בדלת הישנה המופלאה והמוכרת ועדיין להמשיך להאמין, עדיין להתרגש ולהתאושש.. ולפנטז על דלת חדשה.. 

* אין לי מנוי זהב אז אני לא יכולה להעלות תמונה לתיאור המצב,

אבל דמיינו אותי, דמיינו אותה.. זוהרת ומוארת כמו חשמלית ושמה תשוקה 🔥