הגידי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנִּין לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַּעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לטול אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִּילָהּ לָךְ אֶת הַסּוֹד?
הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן את יִרְאָה,
רַק אֶת נַפְשְׁך המאוהבה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צָעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יִרְאַת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה,
אֶת הָרָעָה, אתְּ הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.
שמְּרִי נַפְשְׁךָ, לִבְּך שמרִי, שמְּרִי נַפְשְׁךָ,
שמְּרִי חִיֵּךְ, בינתך, שַׁמְּרִי חִיֵּךְ,
אוּלַי הָאֹשֶׁר בך וְהוּא דבשך,
דבשך הַחַם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ
דבשך הַחַם וְהַכָּבֵד וְהַחֹשֶׁךְ
הָעֶרֶב בָּא, יָפֶה מַמְּנוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא, הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
שַׁמְּרִי נַפְשְׁך, הַלֹּא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בַּיָּד מִי וְאֵיךְ.
הַלֹּא הָרוּחַ שֶׁאֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוּת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל העִיר מוארת,
שִׁמְרִי חייךְ, בינתך, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.
(חלקיו הפחות מוכרים והכל כך יפים בשירו המופלא של אלתרמן)