פתאומית לעד

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.

מעלי צווארה, לעיני כל יכול,
היא קרעתני כמו עלוקה.
אך שב לילה ושבתי אליה כתמול,
ותהיה לנו זאת לחוקה:
בשוב לילה ושבתי אליה כתמול
והיא לילה כורעת לגמול ולעול.

ודלתות חלומה לי פתוחות לרווחה
ואין איש בחלום מלבדי.
כי נותרה אהבת נפשותינו דרוכה,
כמו קשת, מיום היוולדי.
כי נותרה אהבת נפשותינו דרוכה
ולעד לא ניתנת ולא לקוחה.

ועל כן עד אחרית לא הסיר אותי אל
מעל לב הורתי הצועק
ואני - שנותקתי מבלי היגמל -
לא נגמלתי ולא אינתק
ואני שנותקתי מבלי היגמל
נכנס אל ביתה והשער נועל.

היא זקנה בכלאי, ותידל ותקטן,
ופניה קומטו כפני.
אז ידי הקטנות הלבישוה לבן,
כמו אם את הילד החי.
אז ידי הקטנות הלבישוה לבן,
ואשא אותה בלי להגיד לה לאן.

ואניח אותה לרגלי הגדר
צופייה ושוקטת. על גב.
ותביט בי שוחקת, כמו מן הבאר,
ונדע כי סיימנו הקרב.
ותביט בי שוחקת, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

✨ נתן אלתרמן