פתאומית לעד

 בתקופה האחרונה אני שומעת על הרבה אנשים שהעתיקו את מקום מגוריהם לארצות הניכר.

הם מספרים בכל הזדמנות על רווחה כלכלית, על שקט נפשי, על גן עדן עלי אדמות, ואני... לא מצליחה לדמיין את עצמי זזה מכאן סנטימטר (שלא למטרת טיול)

מכורה לאדמה הכואבת והיפה הזו שצמחתי ממנה, לציוצי הציפורים על העצים, לשאריות ההדרים בפרדסים,  לריחות השווקים הצבעוניים וקולות הרוכלים הקוראים לקונים,

לאבני הדרך והאנשים הטובים שאני פוגשת בה עם כל פסיעה, ולשפה הנדירה הזו שכל מילה שבה חודרת עד לעמקי נשמתי ומרטיטה בי מיתרים פטריוטיים של ילדה מאוהבת, שכל כך אוהבת לעשות אהבה.

    ✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ, בואו נשיר את השיר הצהוב של החול, יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת? איפה אותה אהבה מגוללת בחול? אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת, איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות..

תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

* יהושע סובול

_{פוסט אהבה מאוחר ליומההולדת של הארץ שלי (ואיזה מזל שנולדת!!!) מזכירה לעצמי שאף פעם לא מאוחר לדבר אהבה.}