פתאומית לעד

האפור הסגרירי הזה שמטפטף מולי מבעד לחלונות הגבוהים שבמרומי הכרמל, מעביר בי רטט שאין אף מילה שתוכל בכלל לתאר,

הגוף שלי רוטט בצמרמורת של התרגשות מכל טיפה שיורדת, מכל רעם שזועק וכל פלאש של ברק.

מזג אוויר שכזה מעורר בי תשוקות רדומות, מעביר בי רצון עז להלקח, להתמסר, להיות אותה האדמה שמישהו משקה אותה עד שתרווה את צמאונה, ואני מוצאת עצמי תוהה מתי יבוא יומי להקרא, ממש כמו בשיר המשובח הזה של רחל שפירא, לו ידעת.

לו ידעת איך כל נים שבי ירא.
אני רואה את השדות סופגים גשמים,
אני שואלת את עצמי
מתי מתי יבוא יומי
להיקרא.

על מצע האדמה
תשוקה שלי הונחה.
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה.
נותר גופי בצמאונו.
אתה יודע את חומו ותמהונו
ועוצם עלבונו.

מכל נבט ועלעל נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל.
אני נמשכת לתלמים,
אני הופכת רחמים ותחנונים 
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.