פתאומית לעד

אתמול הלכתי לספסל שלנו לחכות לך והלב שלי דפק כמו משוגע.

חשבתי שאני תכף אמות שם. מהתרגשות. וגם מצער. מגעגועים. 

וברור שזה אדיוטי, ומה הסיכוי וכל זה ובכל זאת, חשבתי שאולי תבוא,

שתזכר שאלה היום והשעה שפעם קבענו. אפילו שאיחרתי בחמש שנים.

שאיכשהו תרגיש שאני שם. שחזרתי. מפגרת נו.

גם בפעם הראשונה שבאתי לפגוש אותך הקדמתי. ג'וגר אחד האט את הריצה שלו כשעבר לידי וחייך,

ואז הוא ראה את הטבעת שלי ואמר שסליחה, שהוא מקווה שזה בסדר שהוא אומר, אבל בעלי הוא וואן לאקי באסטרד. 

אז חייכתי כמו שבחורות מחייכות כשבא להן למות וחשבתי שאולי בעלי לא כזה לאקי אם אשתו יושבת עכשיו על הספסל ומחכה לגבר אחר.

אני כבר חושבת עליך פחות. יש ימים שבכלל לא. חוץ מכשאני גומרת. אברי פאקינג טיים. לא משנה עם מי אני נמצאת. 

כשהגוף שלי מתפורר כמו עוגייה, ואין לי אוויר ואני חסרת אונים, המחשבה שלי ריקה - זה תמיד הפנים שלך שמופיעות לי ככה משומקום.

ואז אני נזכרת איך אהבת אותי ככה, בחולשה הזו בברכיים, במגלשת סוכר בבטן, בחותמות הגוף שלי על הרהיטים המאובקים שלך.

כמו טביעות אצבע מפלילות של תשוקה גדולה; פה הגב שלי ניגב את האבק מהשולחן, פה התחת שלי מירק את שידת המגירות, שם השדיים טיאטאו את רצפת המטבח. כמה אהבתי את האבק הזה. העדות היחידה שהייתי שם. שהייתי שלך. 

ועכשיו אני שוב פה על הספסל. אלוהים יודע למה. זה לא שמשהו השתנה כדי לאפשר את כל זה. והזמן נוקף. והשמש כבר תלויה נמוך מעל הנהר. מסנוורת. וכשצל חולף מול עיני העצומות, נדמה לי שזה אתה. שאם אפקח את העיניים אתה תעמוד שם. בשקט. כמו בפעם הראשונה שבאת לספסל. עם האופניים שלך ביד והנעליים צהובות השרוכים.

אבל זה לא אתה.

בחמישה לשש אני קמה מהספסל. חמש דקות לפני הזמן. להשאיר סדק לחסד של ספק - שאולי בכל זאת הגעת אחרי שהלכתי. 

שאולי עוד חיפשת אותי. 

אני יודעת שאין סיכוי שאתה קורא את זה עכשיו. אין לך מה לחפש פה. אתה בטח מנגן עכשיו או מקשיב למוזיקה או כותב. 

פשוט הייתי צריכה שמישהו ישמע. שמישהו ידע שהייתי פה.

_{* רות עפרוני הכה מופלאה, עמוד 115 מתוך ספרה "שנת השועל" רשימות מהיומן של אשה כמעט נורמטיבית}