גם כאן
במקום שאמור להיות הכי אנונימי
הכי שלי
גם כאן
במקום שבו לכאורה אני יכולה לכתוב
כל מה שעולה על דעתי
גם כאן
אני לא מאפשרת לעצמי לשחרר את הרסן
להתמסר לאצבעות שרוצות לרוץ על המקלדת ולשחרר אותיות פזורות לכדי מילים שזורות שמתחברות למשפטים שמפשיטים אותי
לא מתוך חשש להיות פשוטה
מתוך חשש להתגלות במערומי
לתת למחשבות מקום
לתת לאותיות להתעורר לחיים
לחשוף אותן לעיני כולם.
וגם כאן
אני מצנזרת
והמילים שנכתבות ממני
הן רק רסיסי מחשבות
בלי התחלה בלי אמצע ובלי סוף
וככה נוח לי יותר לדבר מתוך שירים
במקום להתאמץ ולחפש את המשפט הכי מתאים.
ובכל פעם שאני מגלה שיש מי שקורא אותי באדיקות ממש, משהו מתעורר בי ומופתע שוב מחדש 🌠
באחת האדומות חיכה לי השבוע משפט שליטף לי את הלב וגרם לי להבין שגם בתוך הצנזורה המאולצת שכפיתי על עצמי, אני מצליחה לגעת בקצוות הכאב של מי שבכל זאת קורא אותי:
את כמו השירים האלו
שכל פעם קצת לפני הסוף
אני מחזיר להתחלה
שלא יגמר אפפעם
לילה טוב
