הבזקים

כשמתחילים מסע מסוים לעבר הפסגה, קשה לדעת לאן הוא יתפתח במהלך המסע.
אבל כל מסע מכיל את היופי היחודי שלו וכשאתה מגיע לפיסגה אתה יושב שם, מביט קדימה, מציץ חזרה אחורה לעבר כל תלאות המסע ומרגיש טוב עם המקום שבו אתה נמצא .

החלק הקשה ביותר הוא לבחור מתי לרדת מהפסגה כדי להתחיל מסע חדש, כי זה ברור שלא כל מסע באמת מגיע לפיסגה ושחלק מהפסגות הם עם כרטיס חד פעמי - ברגע שירדת אין עוד דרך לחזור אליהם.
אולי זה הגיל ( או הסמים 😄 ) אבל אני יורד מהפסגה ( הפרטית שבה בחרתי לעצור ) .

יש יותר שאלות מתשובות וברור לי שהקול ההגיוני שמיוצג על ידי אנשים יקרים מתוך מקום של דאגה מקפיד לשרטט את כל התהומות שאני עלול למצוא את עצמי בהם וזה בהחלט לא קל כי קשה להתמודד עם הגיון בריא ועדין המסע החל .

לא בטוח שאני אגיע לאן שהוא, גם על השבילים נכון להיום יש יותר מחסומים ומהמורות מאשר דרך שמקדמת את פניך אבל אני אבחר שביל ואתחיל ללכת בו. ימים יגידו אם אוכל יום אחד לשבת על פסגה חדשה,להביט אחורה על התלאות שעברתי מחדש ולהיות שמח בבחירתי או שאגיע לתהום שבגללה רוב האנשים לא עוזבים לעתים לעולם את הפסגה שלהם ושם יסתיים המסע שלי אולי לעולמים .

אז מאיפה מתחילים זאת תמיד שאלה טובה. דבר ראשון נותנים עוד סיכוי לדרך שנראית הכי הגיונית בשלב הראשון כמו בהרבה דברים לא הכל בידיים שלי וכל שנותר לי הוא לקוות שהדרך עם מרבית הסיכוים תפתח עבורי ותאיר לי פנים ושתתברר כדרך הנכונה.
ואם לא תהיה דרך אחרת קשה יותר לבטח בתקווה שהמחירים לא יהיו בלתי נסבלים לפחות עבור אלו שיקרים לי ואני לא אצטער על החלטותי יום אחד.