הבזקים

האמת שיש לי את "הפריבלגיה" לדעת מראש. אז ההפתעה כבר שונה מבשנים הראשונות ועדין

29 יום בחברון, חורף מה אפשר עוד לבקש.
ועכשיו הכל מתחיל מהתחלה, הטלפונים, הבעיות וההתמודדויות. מי שלא מצא את עצמו בצומת הזאת לא יוכל להבין באמת

איך ניתן לתמרן. מצד אחד הצבא יושב מלמעלה ויש משימות שחיבים לעמוד בהם ומצד שני ישנם בני אדם .

מה באמת אפשר להגיד לסטודנט ששנה שעברה התייצב למילואים ושחזר לא הצליח להשלים את החומר והפסיד את השנה

והוא משלם עליה מחדש ועושה אותה שוב והנה עוד פעם זה קורה.
מה אומרים לאבא לשלושה ילדים שמיום שגויס בצו 8 באמצע הלילה, הילד שלו בן ה 9 חזר להשתין במיטה
ומאז הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי.

איזה פיתרון נותנים לעצמאי בעל עסק קטן שנאלץ לסגור את העסק לחודש מי מהלקוחות יחכה לו שיחזור ?
כן אפשר לכעוס על המדינה, על הצבא ואולי יש סוג של כעס אבל זה לא באמת עוזר להתמודד עם כלום.

כל מה שבאמת היה צריך זה שמישהו יבחר את כל האנרגיות המיותרות שמשקיעים בלכעוס על מי שבחר

לפרוש ,לנטוש ,להתחמק כל הנסיונות העלובים להביא בכוח את מי שלא רוצה.
אם רק מישהו במקום נכון יקח את כל המשאבים האלו ויבין שעבורנו המילואים לא מתחילים ונגמרים בתאריך שרשום בצבא
יש מחיר הרבה מעבר לזה והדבר ההגיוני ביותר זה למצוא דרכים אמיתיות להתמודד עם המחיר של מי שבאמת משלם אותו
ולא לרדוף אחרי רוחות רפאים בסיסמאות ריקות מתוכן.
אז למה? עד היום אחרי 16 שנה במילואים אני עדין שואל את עצמי למה.

ואין לי באמת תשובה אמיתית עד הסוף. הבטן, הסביבה מאז ומתמיד משדרים הגיע הזמן לפרוש גם.
ועדיין כל שנה אני מוצא את עצמי שם באותם מקומות .

רק היום נפל לי האסימון הפעם זאת תהיה היום הולדת ה-7 שאני אחגוג בתוך חרמונית עם לחם עם ממרח שוקולד
באיזה חור נידח ב 16 שנה האחרונות ( כמה מתנות הפסדתי 😄 ).
ואולי אני עדין שואל את עצמי למה כי למרות שמצד אחד יש השלמה שכל עוד אתה יכול אתה צריך להיות שם בלי קשר לבחירות של האחרים
ועדין כשאתה מפסיד הזדמנויות לעבודה בגלל הצבא שיש מחיר כלכלי נפשי ואחר צריך להיות עיוור לא לשאול למה.

אולי באמת כמו שנוהגים לומר מי שנשאר זה מי שלא מספיק אמיץ לקום וללכת. מי יודע אולי יום אחד יסתבר שהם צדקו .

ואולי אני שם רק כי אני לא יכול לעזוב בלי תשובה אמיתית למה .