לא סתם

בושה היא רגש עמוק, בעייתי

טובעים אותו בכן, במיוחד, יותר מבנו

מגיל צעיר, מכריחים אתכן במודע או שלא במודע להסתכל על עצמכן בדרך עליה בנים לא היו נותנים את הדעת

ומי שגדלה בצד הדתי יותר של המפה קיבלה את הבושה הזו, עמוק עמוק לתוכה

מהמשפחה, מבית הספר, מהחברות

מהביקורת התמידית שמוטחת, בעיקר זו השקטה, מהחברה סביב

מהצורך לעמוד בציפיות, להראות שאת לא

וזה לא משנה לא מה, פשוט שאת לא

אותי זה תמיד מכה חזרה

גורם לי להביט במי שאיתי

להתמודד

לוקח כל קשר למסע שבו מה שהופך סשן לעמוק יותר, לאינטימי יותר

הוא הרגע בו אני באמת מזהה את המקור העמוק של הבושה, ותוקף דווקא אותו

מנסה לפרק אותו לגורמים

הרגע שבו באמת אפשר לגעת, עמוק, כואב וטוב באותה נקודה שחורה שהיא סוחבת איתה כל החיים

לגרום לה להתמודד איתה, גם כשהיא אדומה כולה, נבוכה, בוכה, לא יודעת איך או איפה לקבור את עצמה

אבל הרגע שאחרי

שווה את הכל

המבט הנוצץ בעיניים, הזיכרון שאני יודע שהשארתי

ובעיקר, ההבנה שבפעם הבאה, נלך רחוק יותר

מי צריך יום של קיטש באמצע החורף?

כשקר, כולן לבושות בבגדים ארוכים, וחג האהבה מתמצה בפרחים, שוקולד ותכשיטים?

זה מיותר ודי

ובכלל שייך לתרבות אחרת.

אני מעדיף את חג האהבה שלנו

באמצע הקיץ, כשחם ומהביל בחוץ

כמה נכון לשלוח את הבתולות לרקוד בחוץ בשמלות לבנות, קצרות, מפתות

כי במילא יותר מזה לא אנושי ללבוש בעונה הזו

והכל תחת ההצהרה הפשוטה שמי שרוצה פשוט יכול לבוא ולחטוף לו את זו שבה הוא חושק

זה כל כך הרבה יותר רומנטי

לעצור במסדרון, מחוץ לדלת הבית שלה.
לפתוח את הדלת ולהכנס לפניה.
להסתובב אליה ולחייך, לחסום את הדלת בגופי
להסביר לה, לאט וברוגע
שהיא יכולה להכנס, לבית שלה
רק אחרי שכל הבגדים שלה יהיו מקופלים בערמה מסודרת לרגליה
לראות את המבט על הפנים שלה
לדעת שהיא מריצה בראש את השכנים שיכולים לעבור
את אלה שעלולים לפתוח דלת
לתת לה לעבור את שלב התדהמה, את ההפנמה
לראות אותה מצייתת, לאט בהתחלה ואז במהירות אדירה
עומדת שם, במסדרון הקר ערומה, לחוצה
ולהגיד לה להמתין רגע, בסבלנות, עד שתכניס את הבגדים שלה פנימה.
לקחת את הזמן בפנים, כשאתה יודע בדיוק איך היא מרגישה בחוץ
ואז כשהיא כבר באמת לא יודעת איפה או איך לקבור את עצמה, להזכיר לה, שהיא יכולה להכנס, על 4 אחריך

גם זו דרך להגיד לה שהיא מדהימה

וכשלפחות הנקודות החשובות למעלה, נשאר לי רק לחכות למחר, ולהפוך אותך לממשות

אולי רק לא בסדר הזה...

שקט עכשיו

קונטרסט בולט לאנחות, הצעקות, הגניחות והבכי ששלטו כאן עד עכשיו

היא מתנשמת, נרגעת

מרשה לעצמה לראשונה להישיר מבט חזרה

לחייך

סימני הדמעות ברורים על לחייה

גוונים שונים של אדום מכסים את ישבנה, ירכיה ושדיה

טביעות אצבעותי ניכרות על עורה הלבן

שואפת נשימה עמוקה, מרגיעה

מניחה עלי את ראשה

מתחככת

נושמת אותי, ולפתע מרימה מבט

אני רוצה שתמשיך, בבקשה

היא אומרת בזמן שהיא מישירה מבט לעיני

נעמדת בפיסוק ומשלבת את ידיה מאחורי הגב

מבליטה את שדיה הרגישים, המסומנים, כמציגה אותם לראווה

חושפת את הרטיבות הזולגת בין רגליה

יודעת כמה הפוזה הזו מושכת אותי, מגרה

אני רוצה להמשיך להסתכל לך בעיניים, היא אומרת בחיוך ממזרי

לראות כמה אתה נהנה ממני

יש כל מיני רגעים של דום ספייס

אבל ללא ספק אחד הטובים בהם מגיע תוך כדי סשן שיבארי, ארוך, מושקע

אחרי שעה ארוכה של יצירה אומנותית, של השקעה, דיוק, תכנון

כשהיא הולכת ומתעצבת, הופכת לאט ליצירת האומנות שהייתה מתוכננת אצלי בראש

ופתאום מקבלת ממשות

מגיע אותו רגע שבו היא מגיעה בדיוק למצב שאליו רציתי להביא אותה

ואני, יכול לקחת כמה דקות לנוח אחרי כל העבודה הקשה שלי

לשבת רגל על רגל

ופשוט להנות ממנה כשהיא חוקרת את התוצאה

אומרים ששתיקה שווה זהב

אומרים גם שנשלטת צריכה להשפיל מבט, לשתוק ולציית

אז אומרים...

שתיקה לא יוצרת קשר, לא יוצרת עניין

דברו, שתפו, תרימו מבט, תתווכחו, תעמדו על שלכן :)

תכניסו לתוך הקשר את האופי התוסס שלכן, כמו שהוא, בלי להסתיר או להקטין אותו

השליטה שתבוא בעקבות זאת תהיה טובה, יפה ועמוקה

אני לא יודע מאיפה התחילה המשיכה שלי לכבישים המהירים

אם זה מהתקופה שבה רק קיבלתי רישיון יחד עם רכב חברה של ההורים עם דלק אין סופי?

אם זה מהתחושה של המסע?

אולי מהנופים שמתחלפים?

אולי מהמיומנות שעלתה עם השנים, זו שצריך כדי לתמרן בכביש המהיר, הרבה מעל המהירות המותרת, לזגזג בבטיחות ועדיין לא להיתפס

אבל בשנים האחרונות המשיכה הזו שלי עברה שלב באבולוציה שלה, השתנתה, התפתחה

מתישהו ההבנה הבזיקה בי שבזמן נסיעה קשה מאוד לראות לתוך המכונית

כן, החלונות שקופים

וכן, יש אנשים בשפע מסביב

אבל בטח בכביש מהיר, כשהתנועה זורמת, אנחנו לא מסתכלים לחלונות שסביבנו, כי זה מסובך

ואז המכוניות הופכות להיות רצף של חללים הנוסעים זה לצד זה, שקופים ולמרות זאת, בלתי חדירים

אז התחלתי להעז, בין דפיקות הלב שלי, לדפיקות הלב של מי שישבה לידי בכיסא

התחלתי להתרגל לנסיעה עם יד אחת על ההגה והשניה זזה במעגלים מהירים על דגדגן רטוב

ומשם החיבה שלי רק גדלה

כי דפיקות הלב ההדדיות האלה, בטח אלו של אישה נרגשת שיושבת לידי ובטוחה שכל העולם רואה אותה, רק העלו את הרף

מהר מאוד עבר החוק שלפיו אין לבוש תחתון בזמן נסיעה איתי.

מכנסיים, תחתונים, פשוט צונחים כשהדלת נסגרת, כי גם בעיר, מי יראה למטה

ואני צריך את האזור הזה שלה נגיש...

אחר כך הגיע ההעזה גם להוריד את החולצה והחזיה

לחשוף זוג שדיים בוהקים מעל חזה מתנשם במושב לידי

ובדרך כלל יחד איתם גם פרצוף אדום מבושה ועיניים שממאנות להעצם, אלא נשארות גדולות, פתוחות, מביטות על התנועה מסביב

בטח אחרי שהמכונית עצרה בשולי הכביש המהיר והשדיים העולים ויורדים נקשרו, צפוף, הדוק. שינו צבע לאורך הנסיעה מלבן לאדום וסגול

אחרי שהתחתונים שצנחו ממנה נתחבו לפיה לאט, ממלאים אותו עד תום

כשאני ממשיך לנהוג בזמן שדפיקות הלב שלי רועמות עם כל ניידת שעומדת בצד הדרך, מנסה לתפוס את כל הפושעים הנוראיים שמעיזים לנסוע באופן לא חוקי

ועם יד אחת שלי שלא מרפה מהדגדגן

והחזה החשוף במושב לידי

זה הפך להיות כיף להסביר את הדרך

לחזור להתרכז בנוף

להצביע על ההר הזה, על היישוב ההוא עם הסיפור המעניין

לראות אם היא באמת מקשיבה

ואז להסב את תשומת ליבה לעובדה שרמזור אדום מתקרב

לזה שיש הולכי רגל במעבר החציה

או מכוניות שנעמדות בפקק לידינו

עם נהגים משועממים שמתחילים להציץ ימינה ושמאלה כדי להעביר את הזמן

אבל אף פעם, לא הזכרתי את נהגי המשאיות, שמעמדת התצפית הגבוהה שלהם נוטים לנסוע לידי, כמין מחסום דרכים מהלך

לראות, מרחוק, את מושא החלומות שלהם יושב אצלי במושב שליד הנהג

ולדעת, שעבורנו החלום הבלתי נתפס שלהם הוא רק המשחק המקדים

יש הבדל גדול בין הקפה של הבוקר לזה של הצהריים, בטח למכור כמוני

בבוקר זה נס עם חלב, נחמד קליל, פותח את היום

בצהריים זה הזמן של הקפה השחור האיכותי, הארומטי. זה שמגיע בתור הקינוח אחרי הארוחה

כל אחד מהם והטקס הפרטי שלו, המשמעות שלו, הזמן שלו ביום

אבל בכל פעם שאני שותה את זה או את זה, אני יודע שיש רק דרך אחת נכונה להגיש אותם כדי שהקפה יהיה מוצלח באמת