לא סתם

היכולת לכפות את דעתי נמצאת איפשהו בבסיס של יחסי שליטה

לא דווקא בגלל שאני גדול או חזק ממנה

גם לא בגלל שאני סמכותי

גם לא בגלל שאני ה"שולט" ולכן אני יכול

אלא בגלל שאיפשהו, ביסוד של יחסים כאלה נמצאת אותה העברה קסומה של כוח, מרצון חופשי

ועבורי היא קסומה במיוחד כשיש בצד השני אישה שאני יכול באמת להעריך ולכבד

יש משהו משחרר, לשני הצדדים, בידיעה הזו שדעתה יכולה להשמע אבל דעתי היא זו שתקבע.

ביכולת שלה לצעוק, להתנגד, לסרב, להתחנן או להסביר בצורה מנומקת את דעתה האחרת

ולדעת שכל אלו משנים או לא, בהתאם לשיקול דעתי

ועם כל אלה, חשוב הרבה הרבה יותר

לדעת מתי לשים את הגבול

לשים לב מתי נכון לאפשר מרחב, לשחרר ולא לכפות

גם אם דעתי שונה לחלוטין

אנחנו צריכים לדבר

משפט רציני כזה שנזרק לאוויר יוצא מהפה שלי

והיא, מופתעת, שואלת - דווקא עכשיו?

ברור שעכשיו! אם לא עכשיו אז מתי?

אבל... 

אבל מה? אני בכלל לא רוצה לדבר איתך, אני עונה

מחייך מאוזן לאוזן והיא לא רואה

היא מבולבלת, אז עם מי אתה רוצה לדבר? ולמה עכשיו?

שאלה לגיטימית, אולי, למי שנמצאת איתי לבד בחדר, שוכבת ערומה על הברכיים שלי עם התחת באוויר

אני מדבר עם היחידי שחשוב כאן

עם התחת שלך שבינתיים צבוע בלבן בוהק

אנחנו ננהל שיחה ארוכה, מלב אל לב

אני אדבר הרבה עם הידיים, והתחת יצעק

זו תהיה שיחה טובה, עמוקה

נדבר על רמות הטיזריות שאליהן אפשר להגיע, על עמידה בזמנים ועל ציות

נדבר בעיקר על ציות

עד שהצבע שלך, והצלילים שתשמיעי יבהירו לי שיש הבנה של הרצונות שלי

עד שטביעות הידיים שלי שישארו עליו יוודאו שהתחת ינהל את ההתנהגות שלך מעכשיו

כדי שהתחת יעזור לך ללמוד, לזכור, להתנהג יפה

וכשנסיים לדבר, אני אבוא לבקר אותו, הרבה יותר מקרוב

יום שקט של עבודה במשרד

עונה לטלפונים, משיב להודעות, מנהל מריבה אחר מריבה

עובר מריכוז מלא בצרות של אחד לריכוז מלא בצרות של אחר

מנסח לאט ובהתמדה בין ההפרעות הנכנסות תשובה עוקצנית, מתוחכמת, כזו שתגרום לא מעט סבל בצד השני

בין לבין, נהנה מכוס הקפה החמה שלי

זו שמונחת על ההדום לידי, במרחק הושטת יד

לוקח לגימה קטנה בכל פעם, רק כדי לגלגל את התחושה בפה, להרגיש את הפולס שרץ בעקבותיה, מחדד את היצירתיות

כשהקפה נגמר מגיע רגע של עצירה בשטף העבודה בעקבות הצורך הדוחק להכין כוס חדשה

ועכשיו, כשהכוס לא בסכנה, זה בדיוק הזמן לשלוח יד לאפליקציה בטלפון, ולהגביר את הרטט למקסימום

להגביר את הזרימה לשלולית שמצטברת בין רגליה

עד שאחזור עם הכוס החדשה, החמה

אניח אותה במקומה על זוג הידיים המושטות קדימה

אחזיר את הרטט לרמתו החלשה, הנוכחת 

ואחזור בחיוך לפרץ היצירתיות שיכול לנבוע רק מנוכחות של מוזה כל כך קרובה

חודש קדימה, חודש ודי, זה מה שנשאר לה

חודש של עבודה קשה, של לחץ, של חריש עמוק

חודש שבו כל דקה פנויה שלה צריכה להיות מוקדשת למטרה אחת - לעבור

חודש שבו היא לא רק יכולה אלא גם ממש צריכה להיות הכי חכמה וחדה שלה, הכי ממוקדת

להביא את האינטלקט שלה לשיא ולשלב אותו עם שינון אינסופי

בעוד חודש היא תעבור, כי הקליימקס של כל אלה יכול להגיע במקרה של משהי כל כך חכמה רק בצורה אחת

למרות הלחץ, למרות החרדה, למרות הייאוש מהכמות הבלתי נתפסת של החומר שהיא צריכה לשנן

בעוד חודש היא תעבור, ובגדול

וזה יהיה בדיוק הזמן לתת את הקונטרה הכי חזקה שאפשר למצב שבו מצאה את עצמה בחודשים האחרונים

לתת פוקוס חזק כל כך עבורה על רגש, על שירות, על התמסרות

לקחת את האישה החכמה כל כך שהיא, האינטיליגנטית והחדה שהיא ולתת לה פשוט להיות

בלי לחשוב, בלי להחליט

בלי לקבל החלטות

רק להרגיש

בזמן האחרון השולט האכזר החליט לאתגר

להקל

פתאום מדחיקה הולכת ומתגברת להרים משקל כבד כמה שאפשר

יותר ויותר בכל אימון

הוא משנה את התכנית, רק לקצת

מאפשר להוריד משקל

DeLoad הוא קורא לזה

משהו בסגנון של לתת לגוף להתאושש, בלי לאבד יכולת

אבל, שום דבר לא בא בחינם

תמורת שבועיים כאלה הוא ירצה עוד רגע שיאים

לעבור משגרה של סטים וחזרות לניסיון לאתגר את גבול היכולת

למצוא את אותו משקל מאיים, חמקמק שאותו אפשר להרים פעם אחת ודי

תחושה אדירה של סיפוק עבור ההצלחה

ומולה תחושה אדירה של איום, בטח כשאני מבין שאותו שיא שווה בערך ל150-170% ממסת הגוף שלי, תלוי בתרגיל

והוא בכלל רוצה שאכוון ל-200% רק כי לפי תפיסת העולם המעוותת שלו אני יכול

אבל, צריך לקחת אוויר, עמוק וטוב

ולזכור בדיוק בשביל איזו יכולת אני עושה את כל העבודה הקשה הזו

יש ויכוח גדול בקהילה של רוכבי אופני השטח

כמה זמן אחר הגשם כדאי לחכות כדי לצאת לרכב ביער בלי לשקוע ביותר מדי בוץ

זו העונה הכי יפה בחוץ מצד אחד

ומצד שני, לגלות באמצע רכיבה ששקעת לתוך שלולית טובענית זה לא כל כך נחמד ומסיבה לא ברורה גם די מטונף

בסופש הקרוב אני אחזור ליער, למרות הגשם ששוטף עכשיו בחוץ

אהנה לרכב בנוף הירוק

להסתכל מסביב, בעצים, בפריחה, במטיילים שגודשים את היער בשבת

תוך ניסיון לא לאבד ריכוז בכל פעם שאעבור ליד עוד נקודה נסתרת שבה נהניתי מסשן באוויר הפתוח בעונה חמה יותר

כששמש הצהריים החמה הבריחה את המטיילים המציצנים הפוטנציאליים להתחבא במחסה הממוזג הקרוב

לא מעלים על דעתם איזה צלילים ומחזות היו יכולים לראות ביער בצהרי יום חם

כל עונה והחוויות שלה :)

כלומר כן, ברור, קבעו בשנה יום האישה (באופן מנקר עיניים לעומת חוסר הקיום של יום הגבר)

וזה חשוב, כי כן, שוויון ופמיניזם ומתן דגש לחצי המעניין באמת באוכלוסיה. כל אלה חשובים, מאוד אפילו.

אבל איכשהו עצם הקיום של היום הזה מחפיץ במקום להעצים, בעיני לפחות.

זה לא יום שמעודד שיח על שוויון, אפליה מגדרית, ליברליזם או פמיניזם רדיקלי (פשוט יתר הסוגים של פמיניזם לא מעניינים באותה רמה)

זה גם לא יום שמצליח באמת ליצור שינוי או מודעות חברתית.

הוא פשוט מתדרדר לעוד יום של קיטש, כזה שמתמצה ברוב המקרים בדייט טקסי או צורך לעודד את תרבות הצריכה בקניה של מתנה.

בעיני, דווקא השיח כאן, בכל יום רגיל, בבלוגים, בפורומים. תורם הרבה יותר למטרה של היום הזה.

* אין באמור לעיל כדי להצביע על עמדה השוללת החפצה של נשים על ידי הכותב, בתנאי שהיא מושקעת דיה

בואי נצא לסיבוב במרכז העיר

נשב בבתי קפה, נלך במדרחוב

את בשמלה קיצית, חושפנית, מגרה. בלי שום דבר מתחת

ועקבים גבוהים, מהסוג שנוקש כשאת הולכת וגורם לך להשען עלי כדי לא ליפול

נלך לאט

כדי שתצליחי לפסוע עם הפלאג שנעוץ בך מאחור, מגרה, מציק, מרחיב אותך עבורי

נלך לאט

כדי שתצליחי לנשום עם הבד שממלא את פיך סכור במסקינטייפ שקוף ומוסתר כל כך יפה בזכות המסיכה שמכסה את פניך

נשב בבית קפה, הומה אדם

אני אזמין, אשתה, אוכל

ואת, תישארי עם המסיכה על פניך, עם הבד שממלא את פיך, תסתכלי עלי

תשבי לידי. תשמשי רקע, תפאורה, צעצוע למשחק. לא יותר

תרגישי את ידי מטיילת על ירכך מתחת לשולחן, מסיטה את השמלה למעלה

תעצמי עיניים כשאצבעותי ימצאו את הדגדגן, כשאצבע או שתיים או שלוש, יחדרו אליך

תנשמי לאט ואז מהר

ידייך יטיילו על השולחן, על מסעדי הכיסא, מייחלות לעצור אותי ובו זמנית מייחלות לאחוז בי חזק

אדמומיות של מבוכה תציף את לחייך בעודך מפנה את מבטך ימינה, שמאלה, חוששת שמא כולם רואים, מבינים

בזמן שאני אנהל שיחה איטית, ארוכה עם המלצרית שתעמוד ממש לידך, מביטה בי, מביטה בך

הקפה יגיע ואני אשתה, לאט, בלי למהר

אוחז בכוס ביד אחת, בעוד השניה לא מפסיקה לצייר מעגלים בין רגלייך

כשנלך תישאר מאחורינו כוס אחת ריקה

טיפ אחד נדיב

ושלולית של רטיבות על הכיסא עליו ישבת

לפעמים מגיע רגע כזה באמצע היום

רגע שבו העולם עוצר

רגע שקט שבו אפשר לחשוב, להתרכז, לחייך

ואז, בשאגה, העולם שעצר רץ שוב לכיוונך

תאורה עמומה בחדר

מיטה רכה, רחבה

לעצום עיניים ולהרגיש עם כל נקבובית של הגוף

שמן ריחני נמשח בתנועות קצובות על הגב

והתנועות מתחילות, עמוקות, ארוכות, מעסות את השמן עמוק לעור

מחליקות את השרירים שמתחתיו

המגע מוביל לתחושת ריחוף 

חצי עירות וחצי שינה

כשהידיים עולות ויורדות

גב, ישבן, ירכיים, כפות רגליים

עוברות לפעמים, בחצי כוונה, סמוך לאזורים הרגישים

נוגעות, לא נוגעות, יוצרות גירוי מתמשך

מעסות את כל הגוף בתנועות קצובות, עמוקות

על הבטן, על הגב

מגע מתמשך, אין סופי

בלי להשאיר פיסת עור יתומה

גוף שנצמד לגוף

שעה תחלוף ואולי עוד אחת אחריה

ואז נתחלף

כי אני ארצה להחזיר חזרה את מה שקיבלתי

באותה מידה של השקעה

וכששנינו נהיה מעוסים ומשומנים

נינוחים ומרוצים

ניתן פורקן גם לגירוי האדיר שנוצר