לא סתם

עובר זמן לא פשוט 

עומס פסיכי בעבודה שנרגע סוף סוף

התלבטויות נצחיות בשאלות של נכון ולא נכון

צריך שקט

מסביבי לפחות

שקט שיבליט את הנוכחות שמתפתלת אצלי על הברכיים

את האנחות שלה

את הישבן שלה שהולך ומאדים תחת ידי, מקבל צבע וצורה

מדיטציה כזו, ארוכה

זו ששנינו זקוקים לה כל כך, כל אחד מאיתנו בדרך שלו, המשלימה כל כך יחד

ספנק, גניחה וספנק נוסף

גיוון בין יד וחגורה

להרגיש אותה משתוללת בהתחלה, כואבת, סופגת

ולאט לאט מתמסרת לקצב, מקבלת, נכנעת

שוקעת למקום שלה

עד שהשקט מסביב יכנס גם לראש

שלי, שלה

ובסוף, כשאשחרר אותה

היא תקרוס על ברכיה מולי

תאסוף את עצמה

וכשתרים את ראשה אלי, מחייכת

תגלה מולה את החיוך שלי

ואם זה מדבר אליך, תשלחי הודעה :)

החיים שלי עמוסים, מאוד עמוסים

עבודה קשה, תובענית. הרבה אחריות, לא מעט לחץ שנלווה אליה. 

יחד איתה גם הרבה סיפוק מהצלחה, מעשיה ובעיקר מהיכולת לקחת את היצירתיות שבי לקצה וגם מעבר.

ובתוך כל הבלגן הזה מוזיקה תמיד הייתה ותמיד תהיה נקודת אור, בטח כשמשום מקום מגיע שיר שגורם לי לעצור, לעצום עיניים ולדמיין

לדעת שהוא נוגע בי בדיוק בנקודה הנכונה, שהוא יכול לגרום לי לומר, כן זה בדיוק ככה. וגם אני מאמין בדיוק בזה. 

לדמיין איך ועד כמה המילים שלו נכונות ומתאימות בדיוק עבורי.

אז אם כבר אחד כזה הגיע אלי היום, רק ראוי שאשתף.

וביחד עם השיתוף גם אתגר קטן עבורכם, בטח למי שאוהב את הטוויסט - נסו לחשוב קצת מחוץ לקופסא ולמצוא בשיר כזה שהוא כל כך תמים את היכולת לסובב אותו למשמעויות הכי בדסמיות שיש...

מרגיש שהעולם חוזר בסערה פתאום

זמנים, מחוייבויות, עבודה

כאילו כל ההפסקה הזו יצרה מן ואקום גדול שעכשיו הכל נשאב בחזרה כדי למלא אותו

העומס של השגרה הרגילה כאילו התפזר יפה ועכשיו הוא מרוכז, כשכולם רוצים עכשיו והרבה ואפשר

עוד שעת שינה לא באמת מפצה על זה

אבל אולי היא כן רומזת שצריך לדעת גם לעצור, לקחת הפסקה מהכל ולהתרכז בעצמי לכמה שעות, עם מה שעושה לי טוב באמת

אחר כך, אפשר לתת לשגרה להמשיך לשאוג

תמונות זו דרישה שקופצת די מהר בשלב של היכרות. ברוב המוחלט של המקרים לא מהצד שלי.

לא כי אני לא סקרן לדעת מי נמצאת מולי, אלא כי באמת אני חושב שהן לא מעלות ולא מורידות.

גם כי לך תדע מה אתה מקבל באותה תמונה שנעלמת מהטלפון אחרי 30 שניות, מתי צולמה ובכלל... 

וגם כי ברגע שיש לך מול העיניים מישהי, ברגע שהמפגש הוא לא וירטואלי, יש כל כך הרבה פרמטרים שמתווספים למראה

הריח, שפת הגוף, התזוזה ובכלל, עצם הניהול של השיחה.

ברור לי שבמסגרת ההצפה הפסיכית שיש כאן ובכלל באפליקציות נשים צריכות ליצור מנגנוני סינון אפקטיביים, ותמונה היא אחד החשובים שבהם.

אבל איך שהוא אני תמיד מרגיש פספוס ברגע שדברים מגיעים לשם, לא כי יש לי מה להסתיר, בכלל לא, אלא כי פשוט אני יודע שמנגנון הסינון הראשוני הזה גורם לפספוסים מהותיים וחבל שככה.

ואם כבר, זה תמיד גורם לי לרצות לצטט את מי ששמה את זה הכי יפה שרק אפשר ולהגיד להן בדיוק את המילים שלה:

גזרתך נאה, פניך יפים אך אל נא תזלזלי בחשיבותה של שפת הגוף

לפחות אני מסכים עם אלה כי דווקא עם היתר אני לא, לדעתי שיחה היא הכל, היא ממש לא מיותרת. ואף אדון נכבד לא ימנע ממנה :)

אחרי הכל, מי שתבין את הרפרנס מייד ללא ספק תקבל ממני מלא נקודות בונוס...

זה לא הכאב

זו לא ההשפלה

גם לא עצם השליטה

זו לא הדמעה

זה לא החיוך של העונג או ההנאה

זה המבט בעיניים שאומר שהיא שלי, ובשבילי היא רוצה את כל אלה, ועוד מעבר

המבט שם, תוך כדי סשן

המבט שם, כשאנחנו נפגשים

המבט שם, גם כשאנחנו רחוקים

הוא שם גם כשהטלפון רוטט ונכנסת הודעה חדשה.

זה כל מה שאני מחפש

היא לא בטוחה בעצמה

במקום שלה

בכיוון שלה

ברצון שלה

היא לא יודעת לאן היא רוצה ללכת או באיזה קצב

התשובה הנכונה ניצבת מעליה, ברורה, מודגשת

אבל היא לא יודעת לנסח אותה במילים

לא מבינה שהיא קיימת 

כשמכל זווית תוקפים אותה רעיונות, מחשבות שגורמים לה לפקפק בעצמה

בטוב הבסיסי שלה

כשהחשש מפגיעה רגשית, עמוקה, דוחף אותה לדרך הקלה, לדרך של ויתור מראש

לדרך של התחמקות

כי מה שנכון וטוב לה באמת מנוגד לחינוך שקיבלה כל חייה

מנוגד לדרך שבה החברה שהיא חיה בה חושבת

מנוגד למה ש"מטפלים" שלא מבינים את עולמה הפנימי מנסים להסביר לה

את התשובה הנכונה אי אפשר להסביר לה

אי אפשר ללמד אותה

היא צריכה להגיע אליה בעצמה, לבד

אחרת היא לא תדע לקבל אותה

היא לא תדע לצמוח בזכותה

ואולי

היא צריכה להפסיק לחשוב

לשכב על הברכיים שלי ולהרגיש את הידיים שלי על התחת הנהדר שלה

עד שכל המחשבות יתנקזו החוצה

עד שהבלבול יעלם

עד שהתשובה הנכונה פשוט תישאר שם מולה

צרובה באדום על העור הלבן שלה

צרובה לתוך הלב

הדלת נפתחת, בלי מילים

היא נכנסת לחדר, מתפשטת ונשכבת על ברכי

הישבן הלבן שלה מתנוסס באוויר, נושא סימנים דהויים, נשכחים, של מפגש קודם רחוק

היום שנינו יחד בחדר כי שנינו צריכים את הזמן הזה בתור הטיפול הכי טוב עבורנו

היא צריכה לכאוב, לצעוק, להתחנן ולבכות

לעבור את שלב הכאב וההתפתלות לשלב של הפנמה והכלה

לספוג כל שהיא יכולה ואז למצוא בתוכה את הכוח לבקש עוד

ואני... אני צריך את הסבלנות והכוח להוביל אותה בדרך הזו

להחזיק אותה קרוב לסף השבירה שלה בלי לתת לה לעבור אותו

להכיל אותה, להחזיק אותה, להוביל אותה

וכשהזמן יחלוף

אחרי שהיא תפרוק לתוך החיבוק של אחרי את הבכי, את הכאב וההשפלה

אז יהיה אפשר לבנות קדימה, את השלב הבא

השאלה הזו של מה אני באמת צריך, מה אני באמת רוצה מכל מה שהולך כאן עולה לי כל כך הרבה

ביני ובין עצמי. ביני ובין מי שאני מכיר.

ההגדרה העצמית הזו לא פשוטה, גם לא מתוך הצד הדומיננטי של המפה

ובסופו של יום, מעולם לא הרגשתי שלם יותר, מאשר באותם רגעים של חיבור קוסמי

הרגע ההוא שבו אני הכפית הגדולה, הצעצוע מתכנסת בתוכי כמו הכפית הקטנה שהיא

והאצבע שלי אצלה בפה, מתוך צורך שלי, מתוך צורך שלה

וכל מה שבא לפני, או אחרי הוא או הדרך אל או התוצאה של, אותו רגע ממש

כי שנינו חיים את אותו רגע

רגע לפני השנה החדשה, עם כל הלחצים מסביב

עם האיום האיראני שבפתח

עם הטילים שעפים

החלטתי שאני הולך להתמודד עם הלחץ בדרך הכי טובה שאני מכיר

אז אני אכין את הבית

אוודא שהילדים ישנים

שהסלון מאורגן נכון

שהמזגן בדיוק בטמפרטורה הנכונה

ואשב לבינג' של פאודה מההתחלה

אם כבר התמודדות עם המציאות הזו, אז לפחות שתהיה עם אפקטים

הגעתי לאימון בשבוע שעבר אחרי שבועיים בלי בגלל מחלה

ובצורה די מטופשת לקחתי משקל מהסוג שאני רגיל אליו, ואחרי כמה תנועות הגוף שלי הזכיר לי שאני כבר לא ילד

הגב שלי נתפס, אבל ממש וההודעה הרשמית מהגוף הייתה - לך הביתה, אין לך מה לחפש כאן

כמו ילד טוב, צייתתי. 

אבל הכאב לא עזב, התגבר והתגבר עד לנעילת גוף מוחלטת שאף קושר שיבארי מוצלח לא יצליח להגיע אליה

אבל ושפוף ראש הגעתי לתחתית וקיבלתי זריקת וולטרן שאפשרה לי לעשות את מה שיומיים קודם היה מובן מאליו

לנשום באופן חופשי

להזדקף

ובכלל לזוז

עכשיו הגיע הזמן לחזור להתאמן, כי ברור שאסור לוותר וכי המרדף אחרי המשקל הנכסף של 200 קילו על המוט עוד שם

ונו, למרות שאני לא ילד, עוד קצת ודי

קודם בדד ליפט, אחר כך בסקווט ובבוא היום גם הבנץ יגיע לאותו משקל.

כי בתחרות הזו זה רק אני מול עצמי (והבחור שבמראה הוא יריב מעצבן)

אבל בגלל שגם המציאות עומדת וצועקת מולי, ברור לי שאי אפשר יותר לבד

ולכן גם החיפוש שבכותרת, כי ברור שצריך לשמור על הגוף, לתחזק, להרפות ולשחרר

ולאפשר לו להגיע מוכן, בלי הסכנה של חזרה לאותו מעמד מביש עם זריקת הוולטרן ומשככי הכאבים

אז אם כבר אני מחפש את האחת, אז בטח שכאן וברור שגם עם ההצעה הקסומה לתת לא פחות משאני מקבל

אחרי הכל, צריך להיות שימוש מועיל אחד לפחות לידיים גדולות וחיבה ארוכת שנים לטכניקות עיסוי.

* רק הצעות מתאימות תעננה

** התמונה להמחשה בלבד

*** אין באמור לעיל כדי לרמוז על אפשרות לפניה מצד גברים, מוכשרים ככל שיהיו