לא סתם

קשה לה לשחרר, זה לא פשוט

האורגזמות שלה דורשות ממנה לשחרר, להתמסר.

היא יודעת שהיא רוצה, גם כשהיא חוששת שהיא לא יכולה

אבל לשחרר, זה קשה

ויותר מזה, כשהספקות אוכלות אותה תוך כדי

כי מה אם היא לא תצליח, ולמה היא לא מרגישה שזה קורה, ומעל כולם אותו פחד לאכזב

יש נשים שמצליחות לגמור בקלות. אבל אצלה נדרשת עבודה, השקעה. זה לא פשוט. אבל כל אורגזמה שלה אדירה ומשמעותית כי עבודה קשה משיגה תוצאות שוות

היא רוצה לתת, את כל כולה, רוצה להרגיש, רוצה לחוות. 

אבל המוח שלה עומד מול הגוף, חושש, עוצר

היא חושבת שאם תוותר על עצמה, אם תתיאש באמצע, או תנווט את הסיפוק אלי, אז הכל יסתדר

ואני מולה, נהנה לקחת ממנה, כמה שאני רק יכול

להביא אותה בדיוק לנקודה שקשה לה כל כך, זו שבה הספקות שלה מנצחים את הצורך שלה

אותו רגע שבו היא שמה אותי לפניה, חושבת שהגוף שלה בוגד בה ומבקשת שאעצור, שנעבור דווקא אלי

עבורי אין שום דבר מספר יותר באותו רגע, מלצחוק ולהמשיך בשלי, לגרום לה לשחרר דווקא כשקשה לה

לשים בצד את המחשבות, את הספקות, את תחושת הזמן שעובר

ולדעת שהלשון שלי שם, עקשנית וחרוצה, והיא לא תרפה לפניה

לפרק את התסכול שלה, לפרק את הצורך שלה בשליטה, את הנסיונות של הגוף שלה להתנגד ולברוח

להחזיק אותה בדיוק בנקודה שבה אני רוצה, בלי לתת לה סיכוי לברוח או לעצור

להרגיש את המתח המדהים שנבנה בה, עוד ועוד ועוד

את הגב שלה שמתקמר, את הידיים שלה שמתהדקות עלי

עד הרגע שבו היא קוברת את הפנים שלה בכרית, עם הפה שלה שנפתח בזעקה אילמת

הרגע שבו כל הגוף שלה משתולל בחוסר שליטה מוחלט כשהפורקן שלה מגיע, מטלטל את כולה

הסיפוק שלי מעצם הידיעה שהבאתי אותה לשם, לא משתווה כמעט לשום דבר בעולם

וזה בדיוק הרגע להוסיף עוד ליקוק אחרון, לפני שאני עולה אליה, לנשיקה עמוקה בזמן שאני צולל לתוכה

לקחת אותה בדיוק שם, כשהיא הכי רגישה שהיא יכולה להיות, בכל הכוח שיש לי, בלי הפסקה עוד ועוד

לשלוט בעצמי לא פחות מבה, לדעת להחזיק כדי שאוכל להמשיך ברצף ולאורך זמן

לפחות עד שארגיש שהנשימה שלה חוזרת, שהיא מתחברת חזרה לעצמה, כשאני עמוק עמוק בתוכה

ואז, דווקא אז, זה הזמן לחזור חזרה ולהוציא ממנה את האורגזמה הבאה

ואת זו שאחריה

מי צריך יום של קיטש באמצע החורף?

כשקר, כולן לבושות בבגדים ארוכים, וחג האהבה מתמצה בפרחים, שוקולד ותכשיטים?

זה מיותר ודי

ובכלל שייך לתרבות אחרת.

אני מעדיף את חג האהבה שלנו

באמצע הקיץ, כשחם ומהביל בחוץ

כמה נכון לשלוח את הבתולות לרקוד בחוץ בשמלות לבנות, קצרות, מפתות

כי במילא יותר מזה לא אנושי ללבוש בעונה הזו

והכל תחת ההצהרה הפשוטה שמי שרוצה פשוט יכול לבוא ולחטוף לו את זו שבה הוא חושק

זה כל כך הרבה יותר רומנטי

הוא נשען על הקיר, מחייך את החיוך הרגיל שלו

אוכל משהו

הוא תמיד אוכל משהו, ככה הוא מעביר את הזמן

מחייך ואוכל

הוא נהנה ממה שהוא עושה

יודע כמה אנשים סובלים בגללו, למענו

רואה כמה מאמץ הם משקיעים בניסיון להתאים אל עצמם לתכנית השטנית שלו

והוא בשלו, עם היוגורט שלו, אוכל ומחייך

מסתכל מהצד

6 שנים שהוא עומד שם ומסתכל, מתעלל בי בכל דרך אפשרית, בכל איבר

גורם לי להיות חזק יותר משהייתי, גמיש יותר. 

והוא מרוצה מהעבודה שלו, מהתוצאות. יודע מאיפה התחלנו, לאן אנחנו הולכים. לא אכפת לו אם קשה או כואב. הוא רוצה עוד

למרות שעם השנים הוא הפך לחבר טוב, לא רק אדון אכזר. מולו מול היוגורט שלו זו החפצה מושלמת, הוא רק מוסיף למשקל, לקושי, מעצב את התבניות שלו.

או שזה מה שחשבתי עד השיחה המקורית כאן הערב עם חברה ותיקה

דיברתי עליך עם מישהי שהכרת פעם היא אומרת לי

ואני סקרן, שואל למה, חושב לעצמי איזה זיכרון נשאר מאחור

דיברנו על גברים חזקים היא אומרת ואתה עלית בשיחה

ואני, מבין, בשקט

שהחפצה באה בהרבה צורות, אבל זו שבשיחה כזו היא במימד אחר

אם רק האדון האכזר היה יודע לאן כל העבודה הקשה שלו מובילה בסוף...

לפעמים קשה להוציא מחשבות במילים, קל הרבה יותר להוציא אותן בכתיבה, להרגיש אותן נשפכות מקצות האצבעות

רגש ואמון הם לא דברים שניתן ליצור יש מאין, הם נבנים, מתפתחים

מתחילים עם זרע קטן ועדין שצריך הרבה תשומת לב וטיפוח כדי ללבלב

לי לוקח זמן להיפתח, תמיד

בטח מהפוזיציה של שולט זה קל לבוא בדרישות, לגרום לה לחשוף את עצמה שכבה אחרי שכבה

להוריד, ברוך או בכוח, את אלו שבהן היא מנסה לעטוף את עצמה יותר מכל

עד שהיא שם מולי ללא הגנה, נותנת את כל כולה

חשופה לחלוטין

מתוך אמון מלא שהיא נותנת חזרה

הכיוון ההפוך הרבה יותר מסובך, עבורי לפחות. הורדת המגננות שלי מולה נעשית אחרת, בטח בקשר שנוצר בו עומק

לא פשוט לי לתת אמון, בטח לא באזורים האינטימיים, הרגישים באמת. ולא הם ממש לא קשורים במין

אלה אזורים בנפש שלי שכדי שאאפשר גישה אליהם, הצצה אפילו, אני צריך הרבה מעבר לחיבור

בטח אם אאפשר בסופו של דבר גישה אלי, חשוף לחלוטין חזרה 

הורדת המגננות הזו משקפת יותר מהכל את העומק שקשר יכול להגיע אליו

ואיכשהו, משני צדדי השוט, דווקא מהמקום החשוף ביותר, אפשר להגיע הכי גבוה

היא לא הכירה אותם קודם

היא סקרנית

נרגשת

היא חלמה כל כך הרבה על הרגע הזה

על התחושה

על המקום שלה, שם, ביניהם

השיחה העניינית איתה, על כוס הקפה בקניון ריגשה אותה

היא חזרה ודמיינה מאז את המבט בעיניים שלה

את ההבטחות שלה

את החזה המוצק שלה אשר קרץ אליה דרך המחשוף הנדיב

היא הגיעה ביום חורפי, קר, גשום

לבושה במעיל ארוך המשתפל עד ברכיה

ובמגפי עור שחורים הפוגשים אותו בדיוק שם

אדומה ומסמיקה בדרכה

בוחנת את מבטי העוברים ברחוב

בטוחה שהם רואים אותה, יודעים שפרט למעיל והמגפיים אין עליה חתיכת בד נוספת

היא ממהרת, להיכנס לבניין

למצוא את הדלת

נאנחת, אנחת רווחה, הקלה כשהיא נפתחת 

כשהיא עוברת את המפתן

ממהרת להשיל מעליה את המעיל

ועם השלת הבגד, היא גם משאירה את עצמה מאחור

את אישיותה הנפרדת

כי מרגע שחצתה את המפתן, חשופה ומזמינה

היא הופכת למה שתמיד רצתה להיות

לכלי, לחפץ, לצעצוע שלהם, לעינוגם, לריצויים

היא כלי הכיבול

היא הצורך והמענה

היא החפץ, הרכוש

והם יעשו בה, כרצונם

היא נכנסת אל תוך הקשר שלהם

מרגישה את הרגשות העזים, החזקים שרצים בינו ובינה

חשה את החום, את הנינוחות שבה הם זזים יחד

את ההיכרות שלהם, את האהבה

והיום, היא שלהם

ביניהם

פעם לשימושו

ופעם לשימושה

יודעת שהיא שם כדי להעצים את אהבתם, כדי לשקף אותה ולהאדיר אותה

יודעת שהיא שם בשבילהם

היא נחדרת בכל חור, פעם על ידו, פעם על ידה

ובזמן שהוא חודר אליה

שוקע שוב ושוב לתוכה

בזמן שבת זוגו ישובה על פניה, מתענגת על לשונה החרוצה

הם מתנשקים מעליה

מתמסרים זה לזו

שוקעים בתוך עצמם

ומתענגים, עליה

והיא, מאושרת

היא במקומה

צעצוע, שלהם

בלי לחשוב

בלי לעצור, להתבייש, להתלבט

בלי להסתיר

להרגיש בלי לתת חשבון, עד הסוף

אמיתי לחלוטין 

לדעת, בלי ספק שיש לא רק הכלה, אלא רשת ביטחון ממש

כזו שתתפוס בכל מצב. מהתחתית כשצריך אבל גם כזו שתדע להרים למעלה

ומשם, להוסיף עוד

כל השנה אני מחכה שהעונה הזו תגיע

לרגע שבו הטבע מתעורר אחרי שהגשם מרווה את האדמה

כשכל הירוק קופץ החוצה, אך נעים ומזמין ובעיקר טעים :)

העונה שבה אפשר להסתובב בגבעה רנדומלית, ולהיות שבע פשוט כי התכופפת וקטפת

חובזה, תרד, חרדל, עולש, סרפד, אספרגוס וכמובן עכובית הגלגל שנחשבת ובצדק למעדן

שפע אדיר וטעים שרוב האנשים לא יודעים שקיים, ממש מתחת לאף

וגרוע מזה, שפע שקיים בתרבות שמקבילה לשלנו, הערבית.

תרבות שמחוברת לאדמה של הארץ הזו בניגוד אלינו שעדיין נאחזים במתכונים מארצות רחוקות

לקחת את השפע הזה ולהפוך אותו לחוויה מענגת וטעימה.

או פשוט לחזור למי שהטיזינג זורם ממנה בכזו קלות עם צרור סרפדים, יפה, רומנטי.

להתחבר לשורשים הסובייטיים המודחקים שלי ולהזכיר לה שהדרך הטובה ביותר ללמוד, אם יש בעיות בהספק, היא עם ישבן אדום ויפה

מדהים בעיני תמיד איך שבתוך המורכבות של עולם השליטה על כל האפשרויות שלו, הצד הפיזי הוא הכי פשוט.

מונחים כמו הכנעה, השפלה והתמסרות הם גדולים בהרבה מהפיזי, עמוקים בהרבה 

נשלטת תיתן אל הגוף שלה, לא רק בלי התנגדות אלא מרצון, עמוק. היא תכאב עבורי, תרצה אותי בגופה גם אם אשתמש בו בדרך פחות מהנה עבורה. אבל מעצם הנתינה שלה היא תשאב הנאה אדירה.

מסובך יותר יהיה להכנס מתחת העור שלה. להוריד אותה על הברכיים, לא מתוך משחק אלא מהתחושה של השלמה. לגרום לה להשפיל מבט, להחפיץ אותה. 

אבל כל אלה ניתנים להשגה גם בשלבים מוקדמים של הקשר, מתוך משחק, מתוך ריצוי זמני. מתוך תחושה של ניסוי והרפתקה. אין להם משמעות עומק.

כדי להכנס עמוק באמת, צריך לא רק זמן, אלא אמון אמיתי.

לעזור לה לתת, מרצון לא רק את התחושה של העצמיות הנפרדת, אלא את הפרטיות שלה ממש, הנבדלת.

היכולת של נשלטת לתת לא רק את עצמה, אלא את הזמן שלה. אפילו אם אלו כמה שעות שבהן היא פשוט שם, קיימת כצל שלי זמינה אם ארצה ולא מחוברת לחיים הרגילים שלה עד שאאפשר. אבל גם לזה יש התחלה וסוף.

הרבה יותר קל לתת את התחת שלה או לבטל את עצמה לתקופה מוגבלת מאשר לתת את הסיסמא שלה לכלוב, את האפשרות להכנס מרחוק לווטסאפ או לטלגרם שלה. לחשוף את עצמה לחלוטין, בלי פרטיות 

לדעת שאין לה יכולת להתנהל ללא מסכים בינה וביני

ועם כל זה, מגיע גם הגבול העצמי, זה שאומר עד כמה ראוי לקחת, גם אם היא מוכנה לתת