לא סתם

אם יש משהו אחד שמשותף לכל האנשים שמתעניינים בבדסם זו המיניות

יש אנשים עם ליבידו חזק, יש כאלה עם חלש

יש אנשים שלא מעוניינים בכלל במין או במה שקשור אליו ויש את אלו שרוצים את זה כל היום

מי שנמצא כאן קרוב בדרך כלל לצד המיני, היצרי

אנחנו יודעים שיש אנשים שלא מתעניינים במין, הם שם, אנחנו פשוט לא מבינים אותם כל כך

והם לא אותנו

תקשורת בין הקטבים האלו דומה קצת לניסיון להסביר לעיוור צבעים כמה יפה בעיני הוא הצבע האדום

אני אוכל לתאר כמה שארצה אבל עיוור הצבעים לא יראה אדום, וזה בסדר

 

אבל כשזו הנחת המוצא שלי

אין אמצעי שליטה מעניין יותר מאדג'ינג ומניעה

לתת לאישה יצרית להביא את עצמה לקצה, שוב ושוב ושוב

לתת לה להתמודד עם התסכול, עם הכאב

עם החרמנות המתגברת שנוצרת כתוצאה

בטח כשהיא נכנסת למעגל של כמה ימים כאלה

של אוננות בלתי פוסקת שעוצרת רגע לפני השיא, פעם אחר פעם

שרשור של אדג'ים לפני השינה, כדי להבטיח חלומות מהסוג הכי נכון שיש

ליד משימה כזו מניעה פשוטה היא פרס

 

אבל זו לא משימה שניתנת כעונש (למרות שזה עונש אכזרי), בטח גם לא כפרס

אלא כדי לעצב אותה, לגרום לה להבין שהמיניות שלה שייכת לי

ההנאה שבה, התסכול שבמניעה שלה

והאורגזמה שלה, אם תגיע, כשתגיע, תבוא ממני, איתי יחד

כדי לקשור אותה אלי אפילו יותר

 

 

חם בחוץ

ממש חם בחוץ

ויש פקקים כאילו זה בכלל לא קיץ, אולי כי חם בחוץ גם למכוניות

אז בגלל שחם בחוץ ובגלל שלילדים יש חופש, אז קלאסי לשלוח אותם למחנה קיץ, כדי שיהיה להם חם בחוץ לכמה ימים שבהם הם לא בבית

מה שמייצר גם שקט בבית וזה בפני עצמו שווה את התשלום המופקע שהם לוקחים

ובבית יש מזגן, ואין פקקים

 

עד ש... 

הם מחליטים שההורים צריכים להגיע ל"טקס סיום", אי שם בפרדס חנה. 

מה זה השקר הזה? ומי צריך "טקס סיום" למחנה של יומיים? ולמה שם? ולמה בפקקים?

ולמה כשחם בחוץ? ועוד כשיש 3000 אחוזי לחות! בטח שם!

ברור שלילדים זה טוב וחינוכי וכל זה, אבל מה איתי?

ולמה אם לקחו אותם באוטובוסים מהבית לא יכולים להחזיר אותם באותה דרך?

כי אפשר ללחוץ רגשית על ההורים שמי שלא יבוא הילד שלו ישאר לבד?

 

בקיצור, אני אסע לשם, בפקקים ובחום.

ואז בחזרה, בפקקים גם, אבל בכיוון ההפוך.

 

ואז כל מה שאני ארצה זו שעה רצופה של ספנקים בערב, רק כדי לפרוק.

סשן מכל סוג יכול לרוץ, להתפתח בדרכים לא צפויות

בתוכו, אנחנו הכי מתרגשים שאפשר, הלב על 200 והמוח, לא תמיד זה שמוביל

אנחנו לא תמיד יודעים איפה עוברים הקווים האדומים של הפרטנר שלנו, משהו שיכול להראות לנו מובן מאליו, פשוט וטריוויאלי יהיה בעיני הפרטנר בעייתי או אסור

ובטח בתוך סיטואציה שבה הסשן כבר בשלב מתקדם, כשהרצון לרצות אצל הנשלט אדיר וכשהשולט מזמן בספייס שלו, עצירה בגלל חוסר תיאום תהיה הכי דומה לפיצוץ של בלון

היא תוציא את כל הכיף מהסיטואציה, את ההיי של שני הצדדים. ותרסק לפחות אחד מהם למטה, מאכזבה, מבושה, מתחושה של ציפיה מפוספסת

 

זה גם יכול להיות היתרון הכי גדול שיש לקשר בדסמי על קשר ונילי, תיאום ציפיות מוקדם, הצבה של גבולות קשיחים ורכים זה פורפליי בפני עצמו

זה תורם להיכרות, עוזר לשחרר לחצים ולשים את שני הצדדים במקום הכי נכון, בלי שאחד יעשה טעות שתעלה לכולם ביוקר

וכשהדלת נסגרת, והיי פרוטוקול כבר בתוקף, סטיה מתיאום מוקדם תיצור נזקים תמיד. זה לא הזמן לדבר, לרדת ולחזור כי הסיטואציה כולה תהרס, כי הכוח של השולט באותו רגע, והרצון של הנשלט להתמסר אף פעם לא ישתלבו עם הרציונאל שאיתו היו מחוץ לדלת.

קשר תמיד יכול להתפתח, להשתנות. וגבולות אפשר להסיר, לא לשבור.

כשהמוח של שני הצדדים הוא זה שמוביל את ההחלטה, לא איברים אחרים. 

עוצם עיניים ומעלה זכרונות בעקבות שיחה שהייתה לי שהעלתה נשכחות

חוזר בערך ארבע שנים אחורה בזמן ליום שבו היינו יחד בירושלים

חשבתי הרבה על מה ואיך לעשות באותו יום עם אותה אחת שהייתה מיוחדת באמת

ירושלים זו העיר שלי, משם באתי, ויש בה ולה כל כך הרבה להציע

והלב של ירושלים מבחינתי הוא השוק

הריחות, הצבעים, האנשים

והאוכל, כל כך האוכל

אני לא יכול להסתובב בשוק בלי להגיד שלום, חלק מבעלי הדוכנים הם חברים ותיקים

מאפשרים לי לעשות את הקניות שלי מהמקרר מאחור, איפה שהם שומרים את הסחורה הטובה, זו שתצא לבסטה בחוץ עוד יום או יומיים

 

אז לקחתי אותה לשוק לסשן פומבי

כזה שגם יכיר לה את המקום שאני אוהב כל כך

וגם ינער אותה מבפנים

עד אז, להיות הצל שלי במפגשים היא כבר למדה

להיות נוכחת, ברקע, להמתין לי שאחזיר את תשומת הלב אליה

להיות נוכחת כדי לשרת, לתת מעצמה, מהזמן, מהמהות, בשבילי

הפעם רציתי לגרום לה לתת את המעמד של הנסיכה

את ההבניה הבסיסית שאנחנו יוצקים לנשים בחברה שלנו, את המעמד של הליידי שעושים עבורה

את הגאווה

את הדלת שנפתחת עבורה, את המשא שסוחבים עבורה, את הנחת המוצא הבסיסית כל כך בקשר רגיל, ונילי

 

אני לא אוהב להעביר סשנים פשוטים, מובנים

כאלה שבהם הצלפנו, חדרנו והלכנו

אני רוצה יותר

לגעת עמוק בנפש

להרעיד

לקחת חלק ממנה ולהתאים אלי

רוצה לבנות קומה על קומה

ולחוות יחד איתה את ההפתעה שבגילוי, יחד עם שלל התחושות, הטובות והרעות שנלוות למסע כזה

 

לא הסברתי לה מה ולמה, פרט להוראה הפשוטה להשאר תמיד צעד מאחורי, ולא לדבר אלא אם דיברו אליה

מסוקרן לראות איך היא תגיב

לקחתי אותה אחרי, עוצר בדוכן אחר דוכן

בחלקם זורק שלום מהיר

בחלקם נאלץ לעצור לשיחה ממושכת עם הבעלים

כשהיא תמיד ברקע, נוכחת, ממתינה

ובכל דוכן, נוספות שקית או שתיים, קניות של אוכל טעים הביתה

כששמתי לה את הראשונה ביד היה לה מבט של הפתעה על הפנים

כשהשניה הצטרפה האסימון נפל

בניתי את הסיבוב ככה שהשקיות הקלות יגיעו בהתחלה, הכבדות בסוף

והלכנו יחד

והיא, בניגוד למצב הרגיל שלנו, צעד מאחורי, סוחבת

עומדת עם השקיות ומביטה בי בוחר, מדבר

עם הכובד שמתווסף לידיים שלה בין דוכן לדוכן

את השקיות הכבדות אספנו מהדוכן האחרון

אלו שהופכות את המשא שלה מאנקדוטה לאתגר

ולפנינו הדרך למכונית, לא ארוכה, גם לא קצרה

ללכת דרך המון האדם בשוק ובמדרכות, תמיד צעד אחרי

 

והיא, אדומה כולה

בוערת מבפנים, בתוך סיטואציה שמעולם לא חוותה

היא שהייתה רגילה לכך שסוחבים עבורה, פותחים לה דלתות, מפנקים אותה בכל דרך

צריכה לעבור בטלטלה לצד האחר

חווה את ההשפלה מצד אחד, את האתגר שהצבתי בפניה מצד שני

לא מוותרת

אדירה

מתעקשת להשלים את המשימה, להראות לי שהיא יכולה

גם כשהדרך מתארכת

מגיעה למכונית כועסת, מושפלת, נבוכה

אחרי שנאלצה להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא הייתה אף במשהו שקרוב אליה

פורקת את השקיות לבגז ומתיישבת, מרימה אלי מבט מחוצף, כועס

כדי שאכיל אותה

אתן לה לפרוק, לשחרר, להוציא את התסכול שלה החוצה

ולהיכנס עמוק עוד יותר למקום שבו רצתה כל כך להיות

כי צריך לדעת גם לשחרר ולהכיל אחרי מעצמה רגשית ופיזית

כדי לתת מקום לגדול

לתוך אותו מקום שונה, מיוחד

 

להרגיש פשוט שייכת

האדון האכזר החליט להרחיב את סל השירותים שלו

מהתעללות אישית, ממוקדת. כזו שתגרום לקורבנות שלו להיאנח, להתאמץ ולהזיע שלוש פעמים בשבוע תחת עינו הבוחנת

הוא החליט עכשיו שהוא יכול להתרחב, ולנסות שליטה מרחוק, גם ביום יום

העסקה פשוטה - להוסיף על תכנית האימונים גם תכנית תזונה.

גם כאן כהרגלו הוא מנסה להשקיע, ללכת עד הסוף.

בדיקות דם, שקילה שבועית, תכנית תזונה מותאמת למבנה גוף, ליווי של דיאטנית קלינית.

כי ברור שאם הוא בונה לי מסת שריר מטורפת אז גם היא צריכה להראות, בלי הפרעות אסתטיות מיותרות.

אבל לפחות במקרה הזה, עם כל הרצון הטוב, המקצועיות, והסדיזם המובנה (שללא ספק מסייע)

הוא פשוט נראה טוב מדי. תמיד רזה, תמיד שרירי.

זה ללא ספק עוזר לו בפוקוס הראשי שלו, אבל הוא לא חווה את אותן נקודות משבר בחיים שגרמו לקורבנות הפוטנציאליים של התכנית החדשה שלו לעלות במשקל.

אני לעומת זאת אלוף! בלעלות במשקל, לרדת, לעלות חזרה, לרדת שוב. כל כך הרבה ניסיון חיים משמעותי שלו פשוט אין. שהוא לא יכול להבין או להזדהות איתו

ניסיון כזה שחסר כדי להיות מסוגל לתפוס את הקורבן שלו במשברים בתוך התזונה ארוכת הטווח ולהקפיד עליה כדי שיהיו תוצאות נראות לעין, ניסיון שמאפשר לדעת בדיוק מה עובד, מה לא, ואיך באמת אפשר להתמיד.

אז עם כל הביקורת, חוסר האמון והפחד, החלטתי לתת לו לשחק בי כמו שפן ניסיונות, רק כדי להראות לו כמה אני צודק.

 

ואני... אולי אמצא כאן יום אחד את המתאימה שאיתה אוכל לנצל באמת את ניסיון החיים הזה בדיוק. לשלב שליטה, חינוך ואילוף עם מסע של ירידה במשקל.

מקלות, גזרים ובעיקר הרבה סיפוק הדדי מהשימוש הכי מועיל שאפשר לעשות עם בדס"ם

והתוצאות, יבואו לבד

אפשר להכאיב בדרכים שונות

אפשר להצליף

לקשור

למקם מצבטים בנקודות שונות בגוף

 

אבל שימוש באביזרים מרחיק בעיני

מבדל

 

אין תחושה שדומה למגע של עור בעור

לספאנק שניתח בעוצמה על ישבן, על שד

למגע של העור שמתחמם, מאדים תחת מגע היד

לגוף הצמוד אלי

המתפתל על ברכי

להתמסרות המורגשת כל כך כשלמרות הכאב

למרות הצריבה

למרות ההשפלה והבכי

היא ממשיכה להגיש לי את גופה

מבקשת שאמשיך

בחיוך

 

ויותר מכל

לטביעות האצבעות והיד שנותרות

מזכירות

משנות צבע וצורה משך ימים עד שנעלמות

 

יש משהו מסובך בלראיין מועמדים למשרה, מדי פעם אני פורק כאן את התסכול שיש לי מהשלב הזה, כאן למשל

מצד אחד, היכולת שלי לקרוא אנשים בצורה מהירה תמיד הייתה טובה. אני יכול לגבש רושם ראשוני טוב תוך שניות, כזה שלרוב רק מוכיח את עצמו לאורך הראיון.

מצד שני, בטח המנוסים שבהם מגיעים כשברור להם שהמטרה היא לשווק את עצמם, למכור מוצר שאותו הם רוצים להציג, אבל שלא בהכרח קיים במציאות.

המטרה של הראיון בעיני היא בין היתר להצליח לראות דרך אותו מצג, להבין מי באמת עומד מולי ולא רק מה הוא מנסה למכור לי.

בטח לפני אותו שלב קריטי שבו אני אגבש רשימה סופית של מועמדים שאחד מהם יקבל את ה"כן" המיוחל.

והרגע הזה מעצבן, כי כשאקבל מישהו לעבודה אני ארגיש מחוייבות כלפיו, לא אמהר לפטר גם אם תהיה אכזבה ראשונית. בזמן שהחלטה טובה יותר בשלב הסינון תוביל לתוצאות טובות בהרבה עם מועמדים שאחרי שיקבלו את ה"לא" יעלמו להם, יחד עם הפוטנציאל הגלום בהם.

 

הצד החיובי היחיד של כל הסיפור, בטח אחרי שדחיתי 90% ממאות המועמדים שפנו אלי, עוד לפני שלב הראיון.

הוא שאני יכול להבין, אולי קצת, את האתגר המפחיד שיש לנשים כאן בכלוב...

ועכשיו, בדיוק כמוהן, אני צריך לראות אם האינטואיציה הראשונית הייתה נכונה

אם תחושות הבטן שלי מאותו דייט ראשון מהיר של ראיון יהיו נכונות

ובעיקר אם לחתול בשק שבסופו של דבר אקבל לעבודה, יהיה את הפוטנציאל להתפתח לפנתר

בואי אלי

תביאי את עצמך, את גופך קרוב, צמוד

שבי לידי, ברכב, במסעדה, על ספסל בגינה ציבורית

ותרגישי את אצבעותי מטיילות על גופך

מלטפות, בוחנות

תרגישי את ידי מטיילת על הירך החשופה שלך

מתמקמת בנוחות בין רגליך, כשאצבעותי בדיוק על אותה נקודה רגישה כל כך בצד הפנימי של הירך

זה הזמן שלך, לשים ראש על ידי הגדולה, להתכרבל קרוב אלי

לחבק את ידי צמוד צמוד אליך בשתי ידיך

לתת לעוברים והשבים לראות עוד זוג רומנטי מחובק בפומבי, תמים כל כך

ולהרגיש את אצבעותי מתחפרות בבשרך, צובטות חזק, בדיוק בנקודה הנכונה

לא מרפות

גורמות לרעידות לרוץ מנקודת הכאב בירך הפנימית לאורך גופך

לנשמתך להעתק

רק כדי שתצמדי יותר, שתחבקי יותר, תינמסי לצידי

כדי שתייחלי לרגע שבו ארפה, תתחנני שיגיע

ובו זמנית תרצי רק עוד

עוד מהאינטימיות, עוד מהכאב

אחרי שארפה, וגם הרבה אחרי שנשמתך תחזור לסדרה

טביעות האצבעות שלי יוותרו שם על הירך הלבנה, הנסתרת

יישארו כמזכרת שתקחי איתך בימים והשבועות הקרובים

זו שתיוותר שם בין רגלייך

עד שניפגש שוב