לא סתם

לפעמים קשה להוציא מחשבות במילים, קל הרבה יותר להוציא אותן בכתיבה, להרגיש אותן נשפכות מקצות האצבעות

רגש ואמון הם לא דברים שניתן ליצור יש מאין, הם נבנים, מתפתחים

מתחילים עם זרע קטן ועדין שצריך הרבה תשומת לב וטיפוח כדי ללבלב

לי לוקח זמן להיפתח, תמיד

בטח מהפוזיציה של שולט זה קל לבוא בדרישות, לגרום לה לחשוף את עצמה שכבה אחרי שכבה

להוריד, ברוך או בכוח, את אלו שבהן היא מנסה לעטוף את עצמה יותר מכל

עד שהיא שם מולי ללא הגנה, נותנת את כל כולה

חשופה לחלוטין

מתוך אמון מלא שהיא נותנת חזרה

הכיוון ההפוך הרבה יותר מסובך, עבורי לפחות. הורדת המגננות שלי מולה נעשית אחרת, בטח בקשר שנוצר בו עומק

לא פשוט לי לתת אמון, בטח לא באזורים האינטימיים, הרגישים באמת. ולא הם ממש לא קשורים במין

אלה אזורים בנפש שלי שכדי שאאפשר גישה אליהם, הצצה אפילו, אני צריך הרבה מעבר לחיבור

בטח אם אאפשר בסופו של דבר גישה אלי, חשוף לחלוטין חזרה 

הורדת המגננות הזו משקפת יותר מהכל את העומק שקשר יכול להגיע אליו

ואיכשהו, משני צדדי השוט, דווקא מהמקום החשוף ביותר, אפשר להגיע הכי גבוה

היא צועקת, כואב לה

עיניה מכוסות

ידיה קשורות

היא לא יודעת מאיפה תבוא המכה הבאה

היא לא יודעת מה יכה בה

כל הצלפה מגיעה מזווית שונה, מפתיעה

והיא צועקת

בוכה

מתפרקת בתוך הכאב שלה

ואז, מגיע אותו רגע

זה שבו היא שוקעת לתוך עצמה

סופגת

וכבר לא צועקת

למרות שדמעותיה ממשיכות להרטיב את לחייה

הרגע הזה שבו היא מרגישה את עצמה

את היכולת שלה

את הכאב שלה, את הצורך שלה בו

ואיתו גם את העונג שלה

ובשקט, מבקשת, שוב ושוב

תמשיך

בבקשה

חזק

אז השקט ממלא את החדר

עד הצליל של הפגישה הבאה של עור בעור

והיא

היא מחייכת

לפעמים קופצים לי פה פרסומים שפשוט דורשים פולו אפ

בדיוק כמו זה שאם תגללו קצת למטה ממני ותעלה בו השאלה על סקס של שולטת עם נשלט

עכשיו כן, ברור שיש בבדסם את התפיסה של בדסם טהור, ללא מין

היא אף פעם לא הייתה ברורה לי, ופייר גם לא לרוב המוחלט של האנשים שפגשתי כאן, על שלל הפטישים ותחומי העניין המגוונים שלהם

איכשהו אפילו, נקודת המוצא שלי אומרת בכל מה שקשור לבדסם כל מי שנמשך לכאן, מכל הצדדים של השוט, גברים ונשים, כולנו נמצאים בצד המאוד מיני של הסקאלה. אנשים לא מיניים פשוט לא נמשכים לכאן, הם חיים באיזשהו יקום מקביל שאותו אנחנו לא מסוגלים להבין.

אבל כן, ברור לי גם שיש איזושהי נטיה בבפמדום (לפחות בחלקו) בשלילה של מיניות של הנשלט בכל מיני צורות כאמצעי של שליטה והשפלה. זה ללא ספק עובד.

העולם שלי נראה אחרת

ואם כבר למרות שהתחלתי לכתוב את הכותרת הזו בתור מענה, התמונה היחידה שעלתה לי לראש הייתה סשן ישן אצלי במשרד, שהגיע באופן בלתי צפוי לסקס חסר מעצורים על הספה הכחולה שלי ונצרב לי עמוק במוח מכל הסיבות הטובות שרק יכולות להיות.

אבל יכול, מכל הלב להסתכל מהצד על אלו ששוללות מיניות מהנשלטים שלהם, להנהן ולשגר אותם לדרכם.

לנשלטת שלי מגיע יותר...

חמישי בערב הגיע, כמעט לא מאמין שהוא כאן

זה היה שבוע ארוך, תובעני

מלא במשימות, מטלות, צורך

מלא באנשים שהיו צריכים אותי מכל כך הרבה סיבות

עומס אין סופי

ועכשיו הוא עוד רגע נגמר

הייתי מוכן להרוג בשלב הזה עבור כמה שעות נקיות של סשן

בלי לחשוב

בלי לתכנן

פשוט להוריד מסכות ולהתנהג בצורה הכי טבעית שאפשר

ולדעת שהשחרור הזה הדדי, עם מי שצריכה בדיוק את אותו הדבר

רק מהצד השני

עם השנים האדון האכזר הפך לחבר טוב, מישהו להגיד לו כמה פעמים בשבוע בוקר טוב או ערב טוב. לצחוק איתו, להציק לו ובכלל, מי אדם עם מקום בחיי.

עם כל זה אני גם לא אוהב אותו, ממש אבל ממש לא אוהב אותו

זה יוצא ממני כאן לפעמים ברגעים קשים של שנאה נוטפת

אבל בכל פעם שאני חושב שהוא הגיע לשיא, הוא שובר אחד חדש, בלי להתאמץ, בנונשלנטיות האיומה שלו

ומה כבר עשיתי? במקום לסיים את היום באימון החלטתי לשבור שגרה ולהתאמן בבוקר.

בערב, הוא יושב ומסתכל עלי עם הדנונה ביד, לפעמים עם שניצל. כי מה לעשות, יש לו תמיד קרייב לאוכל כשהוא רואה אחרים סובלים

אבל בבוקר זה סיפור אחר, בבוקר הוא אוכל פאקינג לחמניה עם שוקולד, כמו זו ששלחתי רק קצת קודם עם הילדים לבית הספר

אוכל אותה עם חיוך, נהנה, ומסתכל עלי סובל

זורק הערה בסגנון של - לאט יותר כשאתה יורד, כשהוא יודע שהשריר שלי כבר נשרף, רק כדי שאני אסבול יותר והוא יוכל להנות מהביס שלו יותר מן כזה win win, רק לא

ואז הוא לוקח עוד ביס מהלחמניה עם השוקולד עם חיוך שנמרך לו על הפנים בגלל המתוק בפה ובגלל הנוף הסובל מולו

עכשיו, בוא, שיהיה לבריאות עם מה שהוא אוכל, ועם העובדה שהוא תמיד לועס, אבל תמיד

אבל הוא חייב לעשות דווקא כשהוא משחק עם המשקל

הוא נמוך ממני בראש (לפחות), שוקל בדיוק כמוני, קילו לפה קילו לשם. יש ימים שהוא למעלה, יש ימים שאני

אבל כל כך לא פייר שאצלו הכל יושב רק בשריר, גם אם הוא טוחן אוכל כל היום ואני חוזר לאותו סלט עם חזה עוף בצהריים

מתישהו אני אקח את כל מה שלמדתי לאורך השנים על אימונים וירידה במשקל ואקח נשלטת למסע של חיטוב, איישם עליה את כל העקרונות הנכונים שאפשר בסופו של יום ליישם בצורה מיטבית רק מול הפחד מהשוט שמגיע עם השקילה השבועית. והתוצאות שלה יגיעו, בענק. והסיפוק יחד איתו.

אבל גם אז, אפילו במצב של פערי כוחות מובנים, שליטה טוטאלית בה ובחייה, אני לא יודע אם אוכל להיות אכזרי כל כך כמו הדוגמא שיש מולי שלוש פעמים בשבוע

הפעם האחרונה שלנו בירושלים אי אז מזמן הייתה אחרת מאוד

הגעת להיות הצל שלי ביום עבודה, לבושה יפה כמו שרק את יודעת, מהממת ומודעת לשני חוקים שילוו אותך לאורך היום:

את לא מדברת אלא אם דיברו אליך.

והצעצוע הרוטט שנכנס לתוכך ברכב בהפתעה מוחלטת, שם כדי להשאר, לאפשר לי להסיח את דעתי בזמן הפגישות עם האפליקציה בטלפון מול מי שבכלל לא ידמיינו שאפשרות כזו קיימת.

זה היה יום של דפיקות לב, הדדיות.

שלך מול זרים, בסיטואציות לא מוכרות. 

נאלצת להיות יפה ולשתוק, בסיטואציות שבהן בזמן אחר היית מזמן מביעה בהן את דעתך. לתת לרטט שבוטש בתוכך להלחם במחשבה, להאיץ את הלב, לאתגר את האזניים ששומעות אותו מזמזם כנגד הכסא שתחתיך. 

דפיקות הלב היו גם שלי, מעבר לסיטואציה שבה נכנסת לפגישות עסקיות, סודיות. כאלה שמשפיעות על חיי. דפיקות הלב שלי היו בעיקר כי למרות הפוזה הדומיננטית לא היה לאורך כל היום שום דבר אחר בראש שלי, חוץ מהמחשבה הזו - על איך את רואה אותי מהצד? מחוץ למיטה או לסשן, כשאני מתפקד ביום יום שלי. כי הדעה שלך הייתה היחידה שחשובה בעיני, למרות שהדעות של האחרים שפגשנו הן אלה שמשלמות את החשבונות שלי בסוף החודש.

ההתרגשות ההדדית הזו, עדיין רצה לי על העור כשאני עוצם את העיניים ומדמיין את ההליכה שלנו מהרכב לפגישה בשביל עם האבנים המשתלבות, הבולטות. אותך הולכת לאט על העקבים הגבוהים, נשענת על ידי בצעדים איטיים, מדודים, שנלחמים מול הצעצוע הרוטט, שלא יברח.

הפגישה המפתיעה שהגיעה שבה למרות באופן מקרי לחלוטין את היית המומחית האמיתית בה בלי שאף אחד אחר ידע או הבין. 

ומעל הכל התחושה המדהימה הזו של יום שהיה יכול להיות יום של שגרה והפך יחד ליום של הרפתקה משותפת.

יום שלמרות הזמן שעבר לא מוריד לי את החיוך מהפנים.

הפעם הבאה שלנו בירושלים תהיה אחרת, חברית, מחוץ לקשר בדסמי שחלף ונשאר מאחור. 

יום של הפסקה מהחיים העמוסים של שנינו. אחרי אין סוף תכנונים ודחיות.

ואם כבר, אולי בזכות זאת, יום שיעלה את אותו חיוך גדול על הפנים של שנינו.

אם יש משהו אחד שמשותף לכל האנשים שמתעניינים בבדסם זו המיניות

יש אנשים עם ליבידו חזק, יש כאלה עם חלש

יש אנשים שלא מעוניינים בכלל במין או במה שקשור אליו ויש את אלו שרוצים את זה כל היום

מי שנמצא כאן קרוב בדרך כלל לצד המיני, היצרי

אנחנו יודעים שיש אנשים שלא מתעניינים במין, הם שם, אנחנו פשוט לא מבינים אותם כל כך

והם לא אותנו

תקשורת בין הקטבים האלו דומה קצת לניסיון להסביר לעיוור צבעים כמה יפה בעיני הוא הצבע האדום

אני אוכל לתאר כמה שארצה אבל עיוור הצבעים לא יראה אדום, וזה בסדר

אבל כשזו הנחת המוצא שלי

אין אמצעי שליטה מעניין יותר מאדג'ינג ומניעה

לתת לאישה יצרית להביא את עצמה לקצה, שוב ושוב ושוב

לתת לה להתמודד עם התסכול, עם הכאב

עם החרמנות המתגברת שנוצרת כתוצאה

בטח כשהיא נכנסת למעגל של כמה ימים כאלה

של אוננות בלתי פוסקת שעוצרת רגע לפני השיא, פעם אחר פעם

ליד משימה כזו מניעה פשוטה היא פרס

אבל זו לא משימה שניתנת כעונש (למרות שזה עונש אכזרי), בטח גם לא כפרס

אלא כדי לעצב אותה, לגרום לה להבין שהמיניות שלה שייכת לי

ההנאה שבה, התסכול שבמניעה שלה

והאורגזמה שלה, אם תגיע, כשתגיע, תבוא ממני

כדי לקשור אותה אלי אפילו יותר

יש רגעים שבהם אני מתחבר לכלוב, קורא בלוגים

וכשאחד מיוחד מבזיק מולי ומתאר את מה שאני רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם, זה רגע לעצום עיניים

לדמיין

להרגיש מרחוק

לשים את עצמי בדיוק באותה הסיטואציה, באותו המקום, אולי לדעת שהייתי בו, שהרגשתי בדיוק את אותה התחושה

ואולי, גם בדיוק עם אותה הרגשה, להיות שמח בשבילה

שיש לה בדיוק את מה שהיא צריכה

איכשהו השתרשה התפיסה שמין אנאלי הוא חלק אינטגרלי מיחסי שליטה וממש לא משנה הזהות המגדרית של השולט/ת או הנשלט/ת. 

כחובב ותיק אני מזדהה עם התפיסה הזו, אבל נדהם כל פעם מחדש כשאני שומע על חוויות שליליות ופציעות כתוצאה. כל כך חבל וכל כך לא אחראי מצד שולט/ת לפגוע באמון של הנשלט/ת ולחדור מאחור בצורה לא נכונה. אז הפעם אני אקדיש את הפוסט הזה לקצת מידע טכני, אבל חשוב לעשות גם את זה לפעמים. בעיני גם אין שום קשר להיותו של מישהו נחדר ולזהות הבדסמית שלו, אני כשולט ותיק נהנה מאוד משני הצדדים, חודר ונחדר...

פי הטבעת הוא שריר חזק עמיד ובסיסי בגוף שמתורגל על ידנו מגיל 0 להישאר סגור ונעול. מכווץ. כמו כל שריר אחר גם פי הטבעת יכול לעבור אימון, אימון של שריר מקנה שליטה וכוח.

תמיד נכון להתחיל לאט במגע שמתפתח לחדירה מבוקרת עם אצבע ולא מעט חומר סיכוך... כשהנשלט/ת מסתגל אפשר לאט לאט להרחיב, להוסיף לחץ, לחפור, להוסיף עוד אצבע, ועוד אחת. בייחוד בהתחלה חשוב לעבוד לאט כדי לפתח גמישות, אם אין גמישות יווצרו קרעים וזה מצב לא נעים ומסוכן.

בהתחלה התהליך כואב ולא נעים. אז נכון, חלקנו מחפשים את הכאב, משני הצדדים. אבל זה גם הבסיס לבעיה ארוכת הטווח. אנחנו לא רוצים לשחק עם אצבע לנצח וגם ממש לא רוצים להגיע למצב שבו אחרי חדירה שגויה החור הנכסף מושבת לתקופה ארוכה. דווקא בהתחלה הכאב לא משרת אותנו.

אמנם, משחק של חדירות והרחבות מבוסס כאב יביא לתוצאה הנכספת, אבל עם הרבה עבודה קשה (משני הצדדים) וסיכונים מיותרים שאת כולם אפשר לקצר ולחסוך.

פרויד אמר מזמן שיש שני דחפים שמכווינים את האדם, עונג וכאב.

ואנחנו צריכים לזכור שחשוב לפעמים לשלב אותם ולפעמים להתמקד רק באחד.

כל השרירים בגוף מקושרים למוח, אימון שלהם לא נעשה בחלל סגור, כי כל אימון של שריר יוצר תגובה מוחית. והמוח שלנו מפונק הוא רוצה שיהיה לו טוב. כשהמוח מזהה נתיב לעונג הוא מפתח אותו ומשמר אותו, מנסה לחזור עליו. ואין דבר שהמוח שלנו אוהב יותר ממין, בייחוד כשאורגזמות מגיעות איתו...

כדי להרגיל את הנחדר/ת למצב החדש והלא מוכר וכדי לעזור לפי הטבעת ולמוח לפעול בכיוון הרצוי אין כמו הוספה של גירוי ישיר. כשאני מתחיל במשחקים אנאליים עם נחדרת לא מנוסה הדבר הראשון שאני מלמד אותה הוא לגעת בעצמה תוך כדי (בהנחה שהיד השניה שלי לא עושה את העבודה ממילא...), משלב חדירה של אצבע עם נשיקה ארוכה הכל כדי ליצור קישור של עונג לחדירות וההרחבות של פי הטבעת המכווץ שלה, ללמד את המוח שזה טוב ולא רק כואב. הדרך משם לאורגזמה אנאלית אמנם לא קצרה אבל אפשרית ומהנה :)

אחרי הכל עם העונג מגיע שיפור. והכי חשוב מגיעה גם התמכרות...