לא סתם

הדלת נפתחת, בלי מילים

היא נכנסת לחדר, מתפשטת ונשכבת על ברכי

הישבן הלבן שלה מתנוסס באוויר, נושא סימנים דהויים, נשכחים, של מפגש קודם רחוק

היום שנינו יחד בחדר כי שנינו צריכים את הזמן הזה בתור הטיפול הכי טוב עבורנו

היא צריכה לכאוב, לצעוק, להתחנן ולבכות

לעבור את שלב הכאב וההתפתלות לשלב של הפנמה והכלה

לספוג כל שהיא יכולה ואז למצוא בתוכה את הכוח לבקש עוד

ואני... אני צריך את הסבלנות והכוח להוביל אותה בדרך הזו

להחזיק אותה קרוב לסף השבירה שלה בלי לתת לה לעבור אותו

להכיל אותה, להחזיק אותה, להוביל אותה

וכשהזמן יחלוף

אחרי שהיא תפרוק לתוך החיבוק של אחרי את הבכי, את הכאב וההשפלה

אז יהיה אפשר לבנות קדימה, את השלב הבא