יום שישי
ריח של תבשילים מחלחל החוצה מכל סדק בביתה
מציף את הרחוב.
ריחות עמוקים, מבטיחים עולים מהסירים המכוסים, מהתנור.
היא עומדת ומבשלת עוד מחמישי, מתעוררת בשישי לפנות בוקר כדי להספיק הכל.
משקיעה בכל שבוע מחדש, מגוונת.
תבשילים עם ריח של בית, מתובלים באהבה. חריפים, מתוקים, כל אחד מהם מותיר רושם על הלשון, גורם לסועדים להאנח, לדרוש תוספת.
ביום שישי בצהריים הרחוב שומם, דומם. היא סיימה את עבודתה.
בחיוך היא מוציאה את הקופסאות מהארון יוצקת את יצירותיה מהסירים המהבילים לתוכן. יצירות של טעם, של צבע ושל ריח.
את הקופסאות הגדושות היא מעמיסה למכונית נוסעת, ממהרת להגיע.
היא יודעת את מקומה. נותנת את כל כולה, שייכת. שואבת הנאה מעצם הידיעה שעבדה, שנתנה שעשתה עבורי.
גופה נושא עדיין את הסימנים של פגישתנו האחרונה, את האדום והסגול, את טביעות ידי.
אבל את נשמתה היא מוסרת לי עם סיריה מוודאת שהריח שלה ימלא את ביתי.
ורגע לפני שבת, היא מוסרת לי את יצירותיה, את אהבתה
ונוסעת לדרכה
