היא אישה עדינה
רכה
חושנית
וכאב היא לא אוהבת
גם כשנמשכה כמו בחבלי קסם לתוך עולם השליטה
היא התנגדה לו
לעצם הרעיון שאדם אחר יכאיב לה
לעצם המחשבה שבאמת יכאב לה
לא רצתה
לא התחברה
וגם לא ניסתה
אבל כשהיא עברה את הגבול
כשהיא, בכוונה לא צייתה
היא ידעה שעונש יגיע
היא התחננה שיסלח לה
שיוותר
שירחם
והוא, הקשיב, ורק ישב על הכיסא הגבוה
והזמין אותה, בלי מילים
לשכב על ברכיו
היא נשלטת בנשמתה
מתמסרת, נותנת, מרצה
ולסרב היא לא יכולה
נשכבת בוכיה על ברכיו
עירומה
שדיה הכבדים מתנדנדים באוויר
וישבנה הלבן, הבהיר, הרך, חשוף לכפות ידיו
היא בוכה עוד לפני שניחתת עליה מכה אחת
מהבושה, מהעלבון, מהחשש
מההתנגדות הטבעית, המושרשת בה כל כך עמוק
לעצם המחשבה שיכאב לה
כאשר ידיו מתחילות לנוע על ישבנה
מצליפות, מכאיבות
כל גופה קופץ, נרעד
את צעקותיה שומעים גם במורד הרחוב
אבל היא נשארת בתנוחה
לא בורחת
כי היא שלו
והיא יודעת שהפעם, באמת מגיע לה
כשהדקות עוברות
כשתחושות העלבון וההתנגדות הראשוניות מתחלפות בכאב שלה
הזר, המוזר, החדש
היא מבינה פתאום
שהכאב הזה כבר לא שלה
הוא לא רע או זר
אלא דרגה אחרת של התמסרות
של נתינה שלה את עצמה
הכאב שלה הוא שלו, בשבילו
בדיוק כמוה
כשההבנה הזו מתקבעת אצלה
בין ספאנק לספאנק
הצעקות נחלשות
נעלמות
הדמעות מתייבשות
הוא עוצר
מלטף את ישבנה האדום, הדואב
והיא, מתוך ריחוף, מתוך חלום
מחייכת ואומרת בשקט, כמעט בלי קול
עוד
בבקשה
מגיע לי עוד