לא סתם

הן מגיעות אלי לא מעט

יושבות, מדברות

מספרות כמה הן רוצות להכנע, לתת, להתמסר

אבל יגיעו לזה רק אחרי שרוקנו חצי בקבוק וודקה או עישנו ג'וינט

רק כשהמוח מחוק והן לא בשליטה

אז אני מחייך חזרה

ונפרד לאט, בנימוס

שולח אותן לדרכן לחפש מישהו אחר שישתמש בבובת הסמרטוטים שהן הופכות להיות כשהן שיכורות כל כך שהן כבר לא זוכרות איך קוראים להן

והן לא מבינות, הרי הן יפות ומושכות ונותנות את עצמן בלי גבולות, רגילות שכולם לוקחים, חוטפים

מתייחסות לעצמן כקישוט, כפרס

מה כבר רציתי?

התמסרות וכניעה שמגיעות מהלב, עם חיוך

אישה שקודם כל יש לה מוח חריף ולא רק מתניים מעוצבות

כי אחרת זה לא שווה

זה לא זה

זה להשתמש ודי, בלי עומק, בלי רגש

ואני לא רוצה, גם אם היא כן