היא לא אכלה מאתמול
לא אכלה כי היה לה אסור
למרות שבינתיים עבדה, בישלה והאכילה משפחה שלמה
אבל היא לא, כי לה אסור
כי היא צריכה לבוא אלי רעבה
לעמוד בשקט, להרים ידיים, להוריד ידיים
בזמן שהחבלים שלי נקשרים סביב גופה, עד שגם ידיה מתהדקות, מתקבעות מאחורי גבה
וכשהיא קשורה היטב
מגיע הזמן לאכול
למלא את הבטן הרעבה
היא אוכלת על ברכיה, לרגלי
כפית אחרי כפית מקערת הדיסה הגדולה שהכנתי במיוחד עבורה
הכפיות הראשונות ממכרות, טעימות ממלאות
מזינות אותה באנרגיה שהייתה צריכה כל כך
לאט לאט היא מתמלאת, והדיסה, ממשיכה לבוא
כשהיא סוגרת את הפה, מסרבת לעוד, למרות שהקערה רחוקה מלהתרוקן, הכפית מונחת בצד
והיא, מונפת לברכי, פוגשת את החגורה שמצליפה בה, מאדימה אותה
גורמת לה להתפתל, לצעוק, לבכות
משכנעת אותה ליפול חזרה על ברכיה ולפתוח פה גדול, כמו ילדה טובה
לאכול עוד מהדיסה שלה
אבל היא כבר שבעה והבטן שלה מצומקת מהצום הארוך
קשה לה
אבל כל כפית כבר קשה לבליעה, גם כשהיא מתאמצת
גם כשהחגורה חוזרת ומזכירה לה את הבחירה השניה על הישבן שלה שכבר צבוע באדום וסגול
כי הכאב חורך, צורב
אבל הבחילה מהמחשבה על כפית נוספת קשה יותר
והיא פותחת שוב את הפה
בולעת שוב
רק כי היא יודעת כמה היא תאכזב אם לא
רק כי חשוב לה כל כך לרצות
וכשהקערה הענקית מתרוקנת
היא בקושי נושמת, מנסה בכוח לשמור את המזון בתוכה, רק לא להקיא
צמאה למים שירגיעו את הבחילה שמציפה אותה
שיעצרו אותה רגע לפני שהגוף שלה יפרוק הכל, ינקה אותה מהכמויות שאולצה לבלוע
ואני, קם על הרגליים
כורך לאט את שערה הארוך סביב כף ידי
מקבע את ראשה אלי
מטה את הראש קצת אחורה
כדי שעיניה יפגשו בשלי
כדי שהפה שלה יפתח
ובלי מילים מיותרות מזיין לה את הגרון
בתנועות קצובות
חזק
עמוק
בלי רחמים
אחרי הכל, מגיע לה גם קינוח
