לאן תיקח אותי?
מה תעשה איתי?
השאלות רצות בראשה כל הזמן
יחד עם הספקות שלה, עם חוסר הודאות שלה
עם הרצון שלה לתת, להתמסר, להתלכלך
יחד עם הפחד שלה מעצם שחרור השליטה שבידיה
יחד עם העובדה שהיא יודעת כמה מדהימה היא בעיני, כמה מיוחדת
כי שנינו יודעים שהזמן לדיבורים עבר והגענו לזמן שבו צריך לצקת מציאות לקשר בינינו
להותיר את הדמיון, יחד עם הפחדים מאחור
לחנך אותה, לאלף אותה, לעצב אותה
כמו שהיא באמת רוצה
כמו שאני רוצה
והיא יודעת
שכדי לפגוש אותי היא צריכה להתלבש יפה בשבילי
היא גם יודעת בדיוק איך אני אוהב, כמו אותה שמלה קצרה ומדהימה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון
כי אני רוצה שהיא תסובב ראשים ברחוב
שאנשים לא יוכלו להוריד ממנה את העיניים, בדיוק כמוני
כדי שנתחיל בטיול, בשוק ההומה או בטיילת בחוף הים
נלך שלובי זרוע, נעצור לקפה, לבירה
נשב מול הגלים או ההמון
אני אדבר או אשתוק, אוביל, אנווט, אשלם על השתיה
והיא תלך לידי, תשב לידי
נאחזת בידי כמו טובע שאוחז בקרש צף
היחידה ברחוב עם מסכה על פניה
המסיכה עליה, כי יש קורונה, כי אפשר
וכי באוטו, רגע לפני שהגענו
הושטתי לה יד
והיא לא הבינה
הושטתי לה יד כדי שתשים בה את התחתונים המיותרים שהיא לובשת תחת השמלה היפה שלה
אלו שבהם בחרה במיוחד להיום, עבורי
תחתונים שמצאו את עצמם בתוך פיה, נדחפים עמוק בפנים
חוסמים אפשרות לדיבור, מותירים את האף לנשימה
סופגים לתוכם את הרוק, ממלאים אותה
נותרים חסומים בפנים כשמסקינטייפ שקוף סוגר את פיה עליהם, מוודא שדבר לא יזוז
והמסיכה שם, מעליהם
מסתירה את הדבק, את הפה החסום
מסתירה את הפנים האדומות כל כך
מבושה, מכעס, מעלבון
אבל לא מסתירה את ההתרגשות שלה
את הרוח שמדגדגת בחופשיות את הרטיבות בין רגליה
את היד שלי שמטיילת על גופה
ובחוץ, בתוך ההמון איש לא יבחין, איש לא ידע
רק היא ואני
כי היתר יבהו בשמלתה היפה, בגזרתה המושלמת
יקנאו בי שזכיתי בה
לא יעלו על דעתם מה מסתתר בליבה
לא יבינו כיצד דווקא הרגע הזה מקפל עוד אחד מהמחסומים שלה
מותיר אותה חשופה יותר, פגיעה יותר
חסרת שליטה
מובלת
ואחרי שנסתובב, נטייל, נסיים עם השיחה והשתיה עבורי מול השתיקה שלה
כשנגיע לחדר הסגור שהכנתי עבורנו בעוד מועד
אני אשחרר את הפה שלה
אתן לה להתפרק מולי
והיא תדע, שאנחנו רק מתחילים