שבת וחג, אז נסענו להורים, שלי.
המהלך הראשון לפני כאב הראש המצפה מהאספה המשפחתית היה הצורך בשקט, הידיעה שעובדים בשבילי.
אז פרקתי את כולם שם, לתוך ההמולה, ולקחתי את האוטו לכפר הערבי הקטן ליד.
פעם הם היו סתם אוסף קטן של בתים תקועים בין שתי התנחלויות ליד ירושלים, אבל מתישהו הם הבינו את הפוטנציאל המסחרי שלהם ופתחו שלל חנויות ובעיקר מכוני שטיפה לרכב.
תמורת 30 שקלים הם מסתערים על המכונית, שוטפים מבפנים, מבחוץ, מבריקים, ואפילו שמים חומר מיוחד על הגלגלים שיבריקו. ליד הבית אותו טיפול היה עולה 120 בלי למצמץ. וכאן, רבע שעה נסיעה וזה עולם אחר.
תענוג לשבת ולראות מה שקורה למכונית שלי בזמן שאני נרגע עם הקפה השחור המשובח שהכינו ומזגו לי, כדי שאהנה מההמתנה. אם כבר שירות אז עד הסוף.
אף פעם לא הבנתי איך הם מרוויחים, רק העלות של המים והסבון, החשמל לשואב האבק כבר מגיעה לנקודה קריטית וזה בלי לדבר על השכר של הפועל (מה שהוא לא יהיה) אבל, מי אני שאתלונן.
אני באתי לקבל שירות ולהרגע, רגע לפני שאני חוזר לתוך ההמולה
