עוצם עיניים ומעלה זכרונות בעקבות שיחה שהייתה לי שהעלתה נשכחות
חוזר כמעט שנתיים אחורה ליום שבו היינו יחד בירושלים
חשבתי הרבה על מה ואיך
ירושלים זו העיר שלי, משם באתי, ויש בה ולה כל כך הרבה להציע
והלב של ירושלים מבחינתי הוא השוק
הריחות, הצבעים, האנשים
והאוכל, כל כך האוכל
אני לא יכול להסתובב בשוק בלי להגיד שלום, חלק מבעלי הדוכנים הם חברים ותיקים
מאפשרים לי לעשות את הקניות שלי מהמקרר מאחור, איפה שהם שומרים את הסחורה הטובה, זו שתצא לבסטה בחוץ עוד יום או יומיים
אז לקחתי אותה לשוק לסשן פומבי
כזה שגם יכיר לה את המקום שאני אוהב כל כך
וגם ינער אותה מבפנים
עד אז, להיות הצל שלי במפגשים היא כבר למדה
להיות נוכחת, ברקע, להמתין לי שאחזיר את תשומת הלב אליה
הפעם רציתי לגרום לה לתת את המעמד של הנסיכה
את ההבניה הבסיסית שאנחנו יוצקים לנשים בחברה שלנו, את המעמד של הליידי שעושים עבורה
את הגאווה
את הדלת שנפתחת עבורה, את המשא שסוחבים עבורה, את הנחת המוצא הבסיסית כל כך בקשר רגיל, ונילי
אני לא אוהב להעביר סשנים פשוטים, מובנים
כאלה שבהם הצלפנו, חדרנו והלכנו
אני רוצה יותר
לגעת עמוק בנפש
להרעיד
לקחת חלק ממנה ולהתאים אלי
רוצה לבנות קומה על קומה
ולחוות יחד איתה את ההפתעה שבגילוי, יחד עם שלל התחושות, הטובות והרעות שנלוות למסע כזה
לא הסברתי לה מה ולמה
כדי לראות איך היא תגיב
לקחתי אותה אחרי, עוצר בדוכן אחר דוכן
בחלקם זורק שלום מהיר
בחלקם נאלץ לעצור לשיחה ממושכת עם הבעלים
לשים אותה ברקע
ובכל דוכן, נוספות שקית או שתיים, קניות של אוכל טעים הביתה
כששמתי לה את הראשונה ביד היה לה מבט של הפתעה על הפנים
כשהשניה הצטרפה האסימון נפל
בניתי את הסיבוב ככה שהשקיות הקלות יגיעו בהתחלה, הכבדות בסוף
והלכנו יחד
והיא, בניגוד למצב הרגיל שלנו, צעד מאחורי, סוחבת
עומדת עם השקיות ומביטה בי בוחר, מדבר
עם הכובד שמתווסף לידיים שלה בין דוכן לדוכן
את השקיות הכבדות אספנו מהדוכן האחרון
אלו שהופכות את המשא שלה מאנקדוטה לאתגר
ולפנינו הדרך למכונית, לא ארוכה, גם לא קצרה
ללכת דרך המון האדם בשוק ובמדרכות, תמיד צעד אחרי
והיא, אדומה כולה
בוערת מבפנים
חווה את ההשפלה מצד אחד, את האתגר שהצבתי בפניה מצד שני
לא מוותרת
אדירה
מתעקשת להשלים את המשימה, להראות לי שהיא יכולה
גם כשהדרך מתארכת
מגיעה למכונית כועסת, מושפלת, נבוכה
אחרי שנאלצה להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא הייתה אף במשהו שקרוב אליה
פורקת את השקיות לבגז ומתיישבת, מרימה אלי מבט מחוצף
כדי שאכיל אותה
אתן לה לפרוק, לשחרר, להוציא את התסכול שלה החוצה
ולהיכנס עמוק עוד יותר למקום שבו רצתה כל כך להיות
כי צריך לדעת גם לשחרר ולהכיל אחרי מעצמה רגשית ופיזית
כדי לתת מקום לגדול
לתוך אותו מקום
להרגיש פשוט שייכת