תעמדי מולי
שתי מילים שמכות בה כמו שוט
והיא, מבולבלת, לא יודעת למה, לא יודעת איך
רוצה להענות
אבל נבוכה, ממני שיושב לבוש על הכורסה מולה
נבוכה מעצמה כשהיא עומדת ערומה מולי, חשופה כל כך
מסדר אותה לאט כמו שאני אוהב
ברגליים פסוקות, לא רחב, לא צר, פשוט ומזמין
גב זקוף
כתפיים מגולגלות לאחור
ידיים מאחורי הגב בריבוע, כף יד למרפק
בתנוחה שחושפת אותה, גורמת לה להבליט את החזה
בלי הגנה
מציגה את הגוף שלה מולי
מגישה אותו, אלי
הדילמה היחידה שלי היא העיניים
מי שתהנה מהתחושה, מהמעמד, מי שתגיע בטוחה בעצמה
תישיר מבט, תחייך מולי, תתגרה
תצטרך להוריד את הראש שלה, מבט לרצפה
לבטל את עצמה מולי
מי שתתבייש, שתהיה נבוכה
מי שלא תדע איפה לקבור את עצמה
תצטרך להסתכל לי בעיניים
לראות אותי מסתכל חזרה
ההתחלה היא תמיד עניין של תחושה
של הרגשה
של היכולת שלה לחשוף את עצמה מולי
לתת גוף, נפש
של היכולת שלי, לזהות את הדרך הנכונה עבורה
כדי לאפשר לה לשחרר באמת
