כבר תקופה שאני מנסה למלא תפקיד אצלי במשרד, מישהי לתפקיד שמשלב הרבה עבודה יצירתית, עם הרבה ידע ובנוסף שתהיה גם סוג של עוזרת אישית.
כשאני מפרסם משרה זה דומה קצת לרגע שבו פותחים סכר. המייל שלי מוצף בקורות חיים, הפייסבוק גם והחצופים ממש גם מתקשרים אלי לנייד האישי ב"טעות" כדי לנסות לדבר איתי לפני ראיון.
הרוב המוחלט של קורות החיים האלה מושלכים לפח, גם כי אני מתנשא ופדנט, אבל בעיקר כי אנשים מביישים את עצמם - שולחים קורות חיים עלובים, מנוסחים ברשלנות, עם שגיאות כתיב ודקדוק בוטות. איך לעזעזל הם מצפים שמישהו יתיחס אליהם ברצינות אם במסמך היחיד שבו הם משווקים את עצמם הם מזלזלים כל כך? איזה עבודה הם יתנו אחר כך עבור מישהו אחר?
מתוך 10 קורות חיים אני אולי אתייחס לאחד, אזמין לראיון. וגם אז, רוב אלה שיגיעו לא יעמדו בציפיות. ושוב לא רק בגלל הדרישות שלי, אלא כי הם חושבים שהם יכולים לבוא לא מוכנים לראיון, לטעון שהם שולטים בתחום שבו אני אוטוריטה רק כדי שאשאל אותם שאלה פשוטה והם יגמגמו מולי.
כאילו בואו, אם תגידו שאתם לא יודעים כלום, זה יהיה בסדר. אבל אם הגעתם לראיון עבודה, טענתם שיש לכם ידע רלוונטי ואז לא הצלחתם לענות על שאלה בסיסית, ברמה של 1+1 פשוט שרפתם את עצמכם.
ואז הגיעה אחת שנראתה מושלמת לתפקיד, קורות חיים נהדרים, ציונים טובים בתואר, נראית נהדר, מישהי מהסוג שאשמח לשים בכניסה למשרד כחלון ראווה וגם בעלת פוטנציאל לעבודה מרשימה...
ואז היא מתיישבת מולי, מחייכת בזחיחות של אחת שיודעת שהמראה החיצוני שלה תמיד פותח עבורה דלתות. ואומרת בשיא הביטחון שיש לה זיכרון צילומי.
עכשיו, באמת? לשבת מולי ולזרוק דבר כזה? זו הרמה להנחתה, רק כדי לתת לה מסמך שלא ראתה מעולם, לפתוח לה שעון של דקה לעיין בו ואז לשאול אותה שאלות עליו.
כמה טיפשה את צריכה להיות כדי לצאת באמירות כאלה? כדי להיכשל בצורה מגוחכת רגע אחר כך. לקחת את כל מה שהיה לך וזרקת אותו מהחלון רק כי רצית להרשים?
מתישהו אני אסיים את סאגת הסבל הזו, אמצא אולי את האחת המושלמת.
עד אז אני אמשיך לפנטז על הרגע שבו אוכל בסוף ראיון מעצבן במיוחד לכבול את המועמדת הכושלת לספה הכחולה שלי, בפישוק רחב, ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלי עם החגורה :)
