עברתי לא מעט בשנים שלי כאן.
הכרתי לא מעט, פגשתי בשלל סיטואציות.
המסקנה שנצרבה בי הכי עמוק בתוך אותן היכרויות הייתה שנשים שמגדירות את עצמן מראש כנשלטות וכנועות, אלו שכמהות למערכת יחסים מהסוג הזה, עלולות לאפשר ולשתף אקטיבית פעולה עם מגע (גם כזה שהרבה יותר מתמים), גם כשהן ממש לא מעוניינות בו.
פשוט כי הן לא רוצות / לא יכולות / לא מסוגלות להגיד לא, לבלום, להתנגד.
וזה שם בקונטרסט אדיר את מה שלרוב מצופה מגבר כשדייט זה או אחר מגיע לשלב שבו מרגיש נכון לשני הצדדים - מקובל חברתית שהגבר ייזום מגע, ישלח יד, יקרב לחיבוק או ינשק.
זה גם מה שהיה נכון לי מאז ומעולם, בטח בסיטואציות שבהן אני מאפשר לדומיננטיות שלי להשתחרר מהכבלים הרגילים שלה.
אבל זה גם הכה בי - שזה פשוט לא נכון. בסיטואציה של היכרות כמו שלנו כאן זה יכול להוביל למגע שנראה רצוי, אבל הוא ממש לא כזה.
וזה משהו שאני לעולם לא אהיה מעוניין בו.
בניגוד אלי שבקלות יכול להסיט או לעצור כל סוג של מגע בו אני לא מעוניין, בטח כשמראש אני גם הדומיננטי יותר וגם החזק יותר פיזית.
לכן הצבתי גבול לעצמי, גבול שאני מתעקש להסביר לכל מי שרוצה לצאת איתי לדייט ראשון.
מגע לא יבוא ממני, בכלל. לא כצעד ראשון.
אני אשמח לחייך, לדבר, להוביל את הפגישה ברמת השיחה.
אבל מגע (או כל דבר אחר אליו מגע מוביל) יצטרך לבוא קודם ממנה - כשהיא תחליט שזה נכון ורצוי לה.
ואז, רק אז, אני ארגיש חופשי לקחת הרבה את מה שמוצע והרבה יותר
הבעיה היא, שזה יפה על הנייר. בפועל, גם כשהדרישה מוצבת מראש, לרוב הנשים, בטח אלו שמגדירות את עצמן כנשלטות, קשה להיות בצד היוזם.
אבל זה כבר סיפור אחר