בוקר, מוקדם, העולם עדיין ישן בשעות האלו
לפחות החלקים השפויים שלו
המטורפים נמצאים בשעות האלה על הכביש
רצי הבוקר, רוכבי האופניים, שונאי הפקקים
מנצלים את השעות הקרירות של הבוקר המוקדם, את הכביש הריק
יש משהו קסום בנסיעה בשעות האלה, בשמש החורפית שזורחת ומנצנצת בעדינות מהצד הימני של הרכב שלי שנוסע בכביש המהיר
בשעות כאלה, בימים כאלה, אפשר לנסוע מהר, בלי חשבון, להעביר נסיעה שביום רגיל דורשת חצי שעה, בפחות, הרבה פחות
ביישוב המנומנם, השבע, יש דווקא תנועה בשעות האלה, דלילה, קיימת, לא מפריעה לי כלל.
הרכב שלי משתלב יפה בסביבה, נשאר במקומו המוכר על המדרכה.
זה הזמן שלי להכנס בשקט, לעבור את השער, להחליק את המפתח שלי לחור המנעול, לפתוח את הדלת בדממה.
יש אווירה של בית ישן, כזו שאם תפריע לה זה יורגש מייד.
ואני, שקט, סוגר בעדינות את הדלת אחרי, מקפיד שלא תשמיע קול כשאני נועל אותה מבפנים.
מתפשט בשקט ועובר בין החדרים הריקים, נשען על דלת חדר השינה ומסתכל פנימה אל המיטה, לוקח את הזמן, מחייך.
לא אמרתי דבר על הבוקר הזה, לא הודעתי מראש, לא שאלתי אם אפשר.
הופעתי פתאום כי היה לי מתאים, כי רציתי. כי חלק מההבניה של המונח בעלות מצויה בעצם היכולת להפתיע את הצעצוע המועדף עלי ולדעת שאני יותר מרצוי.
וכשהעיניים שלי סיימו לקבל את שלהן מול האישה היפה הישנה בשלווה כזאת במיטה
נשאר לי רק להחליק פנימה, להרגיש כיצד היא מתעוררת בהפתעה, לא מבינה, לא מוכנה
לדעת עד כמה רגע כזה משחק על כל פחד אפשרי של אישה שישנה לבד בביתה שלה, עד כמה חוסר אונים כזה מצוי על הקצה של הפנטזיה שלה
ועוד לפני שהיא מספיקה להבין, להתנגד, לחייך, אני כבר עמוק עמוק בתוכה, זז בכוח
חש את ההפתעה שלה סביבי, את הגוף שלה שמאשר את נוכחותי המוכרת
להרגיש את הרגע שבו היא משחררת את הפחד הראשוני ונמסה למגע שלי, מתמסרת כשאני מגביר עוד ועוד את הקצב
אין דרך טובה יותר להגיד בוקר טוב