לא סתם

סוף של יום עמוס, סוף של שבוע עמוס

מסתכל אחורה על מה שעבר השבוע במשרד, על המתח, על העומס, על המקרים המוצלחים יותר, המוצלחים פחות

פותח את החלון להשקיף על העיר, לראות מתחתי את האורות של הלילה שמתחילים להדלק, לנצנץ בחוץ

רוב האנשים כבר יצאו, אלה שלא יוצאים עוד מעט

החושך יורד מוקדם, יש ערב אחרון של חג וסוף השבוע קורא לכולם מרחוק

אני נשאר עוד קצת, מסדר את המחשבות שלי, סוגר מטלות אחרונות

עובר על השולחן שלי שעמוס בערימות הנייר שהצטברו עליו, לכל אחת שהונחה במקום בולט הובטח טיפול בהמשך, לא את כל ההבטחות צריך לקיים

כשאני אצא מכאן, חלק מהמטלות יהיו סגורות, חלק לא

אבל ערימות הנייר יעלמו מהשולחן הגדול והמשטח שלו יהיה נקי מאבק, הכיסאות יהיו מסודרים, החדר יהיה מזמין, כיסאות שחורים מול ספה כחולה

ואני אנעל את המשרד אחרי, אשאיר אותו חשוך, שקט. גם אני רוצה ללכת

בלילה החלל הזה ישנה פנים

האורות של הלילה ינצנצו בחוץ בוהקים, בניין המשרדים יהיה דומם חוץ מהפאב בכניסה שירעיש וישמח

יש בו בירה קרה ותוססת, יש בו אוכל טעים ואווירה טובה, בדיוק כזו שתעזור לסגור את השבוע בכיף

בלילה, אחרי שנצא מהפאב, אפשר גם לפתוח שוב את דלת המשרד, בלי להדליק את האור

לתת לחלונות הגדולים לזרוק את הנוף פנימה בלי ששוכני הבניינים האחרים או ההולכים ברחוב יוכלו להסתכל חזרה

לדעת שבחוץ או אפילו במסדרון, אף אחד לא יכול לשמוע דבר ממה שקורה בפנים, ולא משנה כמה חזק הרעש

להעמיד אותה ערומה ונרגשת מול החלון, עם הפנים אל הנוף, רואה ואינה נראית

להשכיב אותה על פלטת השולחן הגדולה, הריקה

לקחת אותה בשלל צורות על הספה הכחולה

ולהזכיר לה, שלמרות שכל העיר פרוסה מולה

כאן זו רק היא, זה רק אני

והקירות, יכולים לרעוד.